מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, זשוב

כל מי שלחם וחגג ניצחון יודע היטב שאין מלחמה שהיא ניצחון אמיתי, שאין שמחה בניצחון וזאת מכיוון שמחיר הניצחון הוא אבל ושכול, כאב ומועקה ואובדן הגורמים לניצחון לאבד את טעמו המתוק.

אבל מאז מעולם דרכו של האדם לפתרון עימותים הייתה באמצעות כוח ואלימות אשר פירושם הינו – מלחמה !

נולדתי למשפחה טובה והייתי הקטן מבין שלושה אחים ואחות אחת. גרנו במרכז העיר ז'שוב שבחבל גליציה בפולין, ברחוב Szpitalna 7. מלחמת העולם השנייה מצאה אותנו בחופש הגדול, שכה חיכינו לו, בתקופה זו קיוויתי לרכב על הסוסים אשר היו לנו ולצאת עם הוריי לבקר דודים, לשחק עם חברים בגן שלנו אשר היה מול ביתנו ואשר שימש כחממה לכל המשפחה ולחבריי הרבים. בגן הזה היו אורוות הסוסים, ומחסנים ששימשו את אבי בעבודתו, למיון סמרטוטים ומתכות. לנו הילדים היווה הגן מקום מחבוא וכן גם מקום להתארגנות נגד התקפות של הפולנים אשר כללו התנפלויות וזריקת אבנים, אנחנו בתגובה היינו מכתרים אותם עד שלא יכלו לסגת והיו מוכים שוק על ירך, את התקפות הנגד תמיד ארגנתי אני מכוח החינוך אשר ינקתי בבית אבי, אני בנו של יוסף קוקר, קצין בכיר ולגיונר, אחד מתוך ארבעה יהודים אשר השתתפו בגדודו של משחרר פולין, יוזף פילסודסקי¹ במלחמת העולם הראשונה וחזר ממנה עטור בעיטור הלגיון.

היו לנו ארבעה סוסי רכיבה, הסוס שלי שמו היה קָשְטָן בשל צבעו הערמוני (קשטניה), סוסו של אחי הגדול יעקב היה בצבע אפור ושמו היה שִיבָּק, סוסו של אחי ווק היה לבן ושמו היה בֵּיילָק, ורִיזִי הג'ינג'י היה סוסה של אחותי ברוניה. כמו כן היו לנו גם כעשרה סוסי עבודה אשר היו להם שמות פולניים – יָשֶק, יוּזֶק, מָרֶק וסוסות – יָדְבִיגָה, מָרִישָה, לֶדָנָה.

אבי ואחי הבכור יעקב לימדו אותי כאשר תוקפים אותי – לא לברוח, לא לפחד, להילחם, לא לפגוע בקטנים ובחלשים אלא לעזור להם ולגלות מנהיגות. ואכן כך נהגתי תמיד, ולא פעם אחת חזרתי הביתה מבית הספר חבול אך לא בוכה, וכאשר נשאלתי מה קרה אמרתי שהותקפתי והגנתי על עצמי והחזרתי מלחמה שערה ושיהיו מוכנים לכך שהוריהם של הילדים לבטח עוד יבואו להתלונן ואכן כך היה. רק אימי ז"ל כאבה את כאבן של החבלות שלי, אבי ואחי שמעו את המוצאות אותי ואת דבריי ש"הסיפור טרם נגמר ובטח מחר הם יבואו שנית והפעם יביאו איתם אחים וחברים וגדולים ממני כדי להשיג ניצחון" אז אמר לי אחי יעקב ז"ל שאל לי לפחד, הוא יחכה במחבוא בבית הספר, דבריו אלה הספיקו כדי להרגיע אותי, ואמא כמובן לא שמעה את כל ההתפתחויות האלה. ואכן למחרת כאשר יצאתי מבית הספר התקהלו סביבי מספר שֵייגֵצִים, פרחחים פולנים וכאשר החלו אלו לדחוף אותי הופיע אחי יעקב ואמר להם שזה לא הוגן להתנפל רבים כנגד אחד מה גם שהם גדולים יותר ממני ושלא יעיז אף אחד מהם לנסות לברוח אחרת הוא עצמו יכה אותו מכות נמרצות אבל, מי שרוצה להיאבק עם מיכאל, אחד על אחד מוזמן לעשות זאת אבל פחד גדול נפל עליהם ואיש מהם לא העיז לצעוד קדימה. אחי שאל אותי מי היה זה אשר תקף אותי ראשון ואני הצבעתי עליו, אחי פנה אליו ואמר להיכנס למעגל שעשו ולהיאבק איתי וכל מי שירצה אחריו מוזמן, הנער היסס אך אני משכתי אותו למעגל והתחלתי להיאבק איתו בסגנון של איגרוף שלימד ואימן אותי אחי יעקב שהיה ספורטאי ב"בר-כוכבא" לאחר שהכרעתי והוא שכב על הקרקע קראתי לבא בתור, "מי עוד מוכן ?" אבל שקט ופחד נפלו על השיקוצים ואיש מהם לא העיז להיאבק איתי עוד.

אבא ז"ל היה אדם אינטליגנטי, גאה וחזק הוא הלך לבתי הגויים, להוריי הילדים שתקפו אותי והזהיר אותם ואת בניהם שכל מי שיתקוף אותי או ילדים יהודים אחרים אחת סופו שהוא יחזור הביתה חבול ומוכה עד אשר לא ירצו להכות יותר. ברוח זאת חונכתי וגדלתי חוסר כניעה ואי נכונות להרכין ראש ומלחמה תמידית על ההישרדות.

למדתי בבית הספר העממי ע"ש יָחוֹבִיצָ'ה Jachowicza, בית הספר היה קמפוס של 6 בניני קומות שעמדו בשורה כשבחזיתם מגרש רחב ידיים ששימש למשחקים, הקמפוס כלל גם גימנסיה-תיכון, הייתי תלמיד טוב מאד בכל המקצועות, בכל אספת הורים אימי הייתה שומעת עליי רק שבחים וחוזרת הביתה מאושרת. רק הציון בהתנהגות היה מספיק בקושי, אמא הייתה אומרת שזה מכער את התעודה הנהדרת הזאת. בציון הזה זכיתי מכיוון שגם בכיתה בכל פעם שהרימו יד הגבתי בצורה נמרצת ובמקום ולדעת המורה הייתי צריך לא להגיב אלא להתלונן ולכך לא הסכמתי, אין לי ספק שהייתי מסולק מבית הספר והושארתי רק בזכות הכבוד והמעמד שהיה לאבא. אני שאבתי מכך כוח והמשכתי להתגונן ולהגן על חבריי היהודים במלחמות הרחוב, רחוב השיקוצים מול רחוב היהודים, גם אנחנו חזרנו לא אחת פצועים או נפוחים ממכות ואבנים אבל תמיד בסיום המפלה הייתה בצד שכנגד, והמבוגרים תמיד היו מנסים להפריד כי תמיד חששו שתתפתח קטטה המונית.