מגן העדן של הילדות גורשתי לגהינום,

נדדתי בדרכים וכל יומי רצוף סבל איום

מקום נהדר ויפה היה הוא העולם,

אך האדם מכתים את אדמתו בדם.

האדם בצלם אלוקים נברא

יודע הוא לעשות גם טוב גם רע,

את גן העדן שאלוקים ברא החריב

כאשר קם אח על אחיו.

הרצון בכוח לשלוט ולחרחר מדון,

הביא לאנושות מוות ואבדון.

ערים חרבו, חיים נכחדו, רכוש אבד,

קהל גדול מהפח אל הפחת נע ונד.

האדם גם הוא חיה, שולט בו היצר,

אך בחוכמתו שונה הוא מכל היתר,

אך מכיוון שבמעשיו רק רעות חרש,

מגן עדן לעולם האכזר הוא גורש.

כאשר נבין כיצד את האחר לכבד,

עולם חדש וטוב עליו נייסד,

כאשר את נדרוש גם אנו נעשה,