רבות דובר במשפחה על קיום מסע שורשים לפולין, הרגשתי חובה מוסרית ולמרות המטען הנפשי המעיק הבטחתי לבנותיי ולנכדיי לקיימו.
חמש עשרה שנה קודם לכן, בשנת 1991, עשיתי אני עצמי את המסע הזה אשר גרם לי למועקה ועצבות רבה, שבתי לארץ מולדתי, לעירי, לביתי לזיכרונות הילדות הקצרה אשר אבדה לי ולמשפחה אשר לא הייתה לי, זוועות המלחמה. עברתי ימים ולילות קשים של חלומות וסיוטים שנמשכו כשלושה שבועות.
הנחת לוח הזיכרון לזכר אימי חנה (ליבר) קוקר ז"ל
במשך כל הביקור השתדלתי לא לגלות לבני המשפחה הסובבים אותי את אשר עובר עלי, השתדלתי להקרין חוזק ועמידה איתנה, ולא להפגין רגשנות ולהזיל דמעות. וזאת כדי לא לגרום להם לעצבות שיראו אותי, האבא, הסבא, החזק, נשבר. כל הדרך שיננתי לעצמי בלב "היה חזק" וכך היה עד אשר הגענו לפולין.
נחתנו בורשה ומשם יצאנו ברכב שכור עם נהג דובר פולנית לעיר הולדתי ז'שוב, מטבע הדברים מיד הפכתי למורה דרך, השפה הפולנית חזרה אלי, קראתי את השילוט שבצידי הדרך הובלתי את המסע מכונס בתוך עצמי אך שולט בעניינים.
למחרת יצאנו לבית העלמין של ז'שוב לקבר של אימי ז"ל, עם כל המשפחה ניצבנו באוהל הזיכרון של הגאון לוין שם קבעתי חמש עשרה שנה קודם את לוח הזיכרון לזכרה של אימי ז"ל, הדלקנו נרות נשמה, והתחלתי להתפלל באותיות שמה של אימי ז"ל - חנה, לצידי ניצב אחי ווק וכאן כבר לא עמד לי כוחי יותר, הדמעות הציפו את עיניי, לא יכולתי לקרוא את הפסוקים, הבכי חנק את גרוני, ובהפסקות הצלחתי בסופו של דבר להשלים את התפילה. ספרתי לאימי שקיימתי את אשר שציוותה עלי, אחי זאב – ווק, הגדול ממני בשנתיים נולד כאח לתאומה אשר נפטרה כעבור שנתיים, אימי קראה לאחי תמיד בשל כך "חצי נשמה שלי", הוא תמיד היה עדין מאד, רגיש ורגשן, ההיפך הגמור ממני. ואימי ציוותה עלי "עליך לשמור עליו תמיד, בבית הספר, ברחוב, באשר תהיו", ואכן לאורך כל הדרך במשך כל מסלול ההישרדות שלנו, שמרתי עליו והגנתי עליו עד אשר הבאתי אותו לכאן בחזרה.
כל בני המשפחה ליד לוח הזיכרון לאימי ז"ל
לאחר הביקור בבית העלמין המשכנו לבית שבו נולדנו, הבית עדיין עומד על תילו, וחזיתו שופצה. מכאן המשכנו לבית הספר, ולבית הכנסת וכן גם ערכנו סיור בעיר. בעבר מעט פחות ממחצית העיר היו יהודים ואילו היום מונה העיר כ- 180 אלף איש אך אין בה יהודים כלל.
נדרתי לא לבקר במחנות הריכוז וההשמדה אך למען בני המשפחה ומתוך תחושת החובה והשליחות שבמסענו, בהמשך סיירנו גם באתרים יהודיים בורשה, קרקוב ואושוויץ בירקנאו.
כל בני המשפחה בחזית הבית בו גרתי כילד
אירוע מיוחד וחריג היה בעת סיורנו באושוויץ, עברנו מאגף לאגף, הנכדים ובנותיי היו במרחק מה לפני פתאום גוי אחד עוצר אותי בידו ומאפשר לקבוצת תיירים גרמנית לעבור. הורדתי את ידו בכוח ואמרתי לו "חזיר פולני שכמוך, אינך מתבייש במקום הזה לדבר גרמנית, אנטישמי מלוכלך", הרמתי את ידי להכות אותו עם מקל ההליכה שהיה בידי אך אחי שהיה לצידי אחז בידי ועצר בעדי. הגוי עזב את הקבוצה, שם את שתי ידיו על חזהו ואמר לי "אני מתנצל, אני מבקש את סליחתך, אני מדריך תיירים וזאת הפרנסה שלי, אני מצטער שפגעתי ברגשותייך", במשך השעתיים הקרובות עדיין ניכרו בי רישומי האירוע הזה עד אשר נרגעתי.
היה זה מסע קשה ומפרך פיזית ורגשית, בשישה ימים עברנו אלפיים קילומטר, מזג האוויר היה חם מאד – 36 מעלות ביום וגם בלילות לא היתה הקלה, הרכב אומנם היה ממוזג אך המלונות לא. נעזרתי במקל הליכה כי הפציעות שלי מהעבר הציקו לי אך לא רציתי שנכדיי יראו בי איש זקן וחלש אלא יראו את הגאווה שיש לי לשוב להראות לגויים שרצו להרוג אותי, לא הצלחתם, אני חי ויש לי משפחה גדולה ומאושרת והיא מקור כוחי – עם ישראל חי !
|