מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, אסתרה בישראל

מרגע הגיעי לארץ ובמשך כל תקופת שהותי במקווה ישראל כתבתי לה מכתבים לבית היתומים שבפרונזה טורקמניסטן שם ראיתיה בפעם האחרונה, אך לא קיבלתי שום תשובה, באחת מחופשות החופש הגדול שבהן עבדתי שלחתי לה אפילו חבילות מזון אך גם במקרה זה כמו בפעמים הקודמות תשובה לא הגיעה אך מצד שני המכתבים גם לא חזרו, המשכתי בכל זאת לשלוח במשך שנים ולהאזין ברדיו לתכניות לחיפוש קרובים של הסוכנות אך לא ידעתי מה עלה בגורלה של האישה שהרגשתי שאני חב לה את חיי.

ערב יום חתונתי בעודי מסתובב ומחלק הזמנות פגשתי באקראי את אחד מבני משפחתה מצד בעלה הראשון שהיא היתה הדודה שלו, ומפיו נדהמתי לשמוע שאסתרה בארץ, היא גרה בנתניה ועובדת בבית החולים לחולי נפש בפרדסיה. ללא שהיות ובלב נרגש נסעתי לבית החולים כאשר בכיסי הזמנה לחתונה, הגעתי לשערי בית החולים, ומכיוון שהיה זה בית חולים סגור ביקשתי מהשומר שיקרא לה ויגיד לה שהבן שלה מחכה לה ליד השער, בעודי ממתין במתח אני רואה לפתע דמות, נמוכת קומה לבושה בלבן ואני מזהה את הילוכה הקפיצי והנפת הידיים האופיינית לאסתרה מרחוק, היא היתה בטוחה בהתחלה שאחד מעשרת הילדים שהיו איתה בקשר הגיע לביקור, כשהסתכלה וראתה שזה אני, נעצרה כנטועה במקומה ולא יכלה לזוז, "אסתרה זה אני מיכאל" קראתי לעברה בהתרגשות ואז היא פרצה בבכי שכמותו לא ראיתי אצלה מעולם אפילו בשעות הקשות ביותר, גם אני בכיתי משמחה והתרגשות ושנינו התחבקנו זה בזרועותיו של זה, והיא אומרת לי "אתה היחיד מכל הילדים שלא בכה מעולם וגם אני לא בכיתי מעולם ועכשיו שנינו בוכים יחד משמחה ואין טוב מזה". היא סיפרה לי כיצד ניסתה לחפש אותי אך אף אחד מאלה שביקרו אותה לא ידע לספר לה היכן אני מאחר שהימים היו ימי מלחמת השחרור. הוצאתי מכיסי את ההזמנה לחתונה

מיום זה ואילך עד סוף ימיה היתה אסתרה האם המצילה שלי והסבתא של בנותיי אשר ידעו את קורותיי וקורותיה ואהבו אותה מאד. כל בני המשפחה טיפלו בה כסבתא אהובה לכל דבר. דבר זה העניק לי אושר רב שיכולתי להשיב לה אושר וטיפול באופן המסור ביותר על כל דאגתה לי, היא היתה מוזמנת אלינו לשבתות והדליקה נרות שבת כשכל בנותיי סביבה וכולנו משפחה אחת.