|
המלחמה הסתיימה וכמו רבים אחרים מצאתי את עצמי ללא פרוטה בכיסי ומחוסר עבודה, כחייל משוחרר וכנכה צה"ל הייתי זכאי ל-40 גרוש כלכלה ליום מהמדינה עד אשר תימצא לי עבודה. , כאשר הגעתי לקבל את זכאותי ראיתי במקום תור ארוך משתרך של נכים, חלק על קביים, חלקם קטועי איברים, שוחחתי איתם וראיתי בעיניהם את המצוקה הרבה שבה הם נמצאים ובו במקום החלטתי שכל עוד אני עומד על רגליי ויכול לפרנס את עצמי אני מוותר על הקיצבה למען אלו שזקוקים לה יותר ממני.
באותה העת נקבעה תקנה שכל מפעל המעסיק מעל 20 עובדים חייב לקבל לעבודה גם נכה צה"ל אחד, כך הופניתי לבית חרושת "אסם", במפעל עבדו כ-150 פועלים ופועלות ואני התחלתי לעבוד במרץ ובחריצות. כמו בכל מקום אחר גם כאן מהיותי טיפוס חברותי מאד חיש קל הייתי מוקף חברים וחברות וכמובן גם מחזרות אך מבין כולן צדו עיני בילדה יפה ועדינה אשר שמה כמראה – יפה. התחלתי לחזר אחריה, אש האהבה התלקחה ורומן לוהט התפתח בינינו. הכרתי לה את החבורה הרמת-גנית של חבריי וחברותיי והיא הפכה להיות אחת מהחבר'ה וכדברי כולם היינו ה"זוג היפה ביותר בגוש דן". בהדרגה בני משפחתה הכירו אותי ואהבו אותי והפכו להיות משפחה בשבילי שכן משפחה משלי כמעט שלא הייתה לי.
.jpg)
לאחר כשנה וחצי בתחילת חודש אפריל שנת 1951 עמדנו שנינו, יפה ואני תחת החופה בבית האזרח ברמת גן בחברת בני משפחתה הענפה כאשר לצידי עמדה רק אחותי אך היינו מוקפים בעשרות חברים וחברות מילדי טהרן וממקווה ישראל ובהרבה אהבה.
לחתונתי בנוסף לאשתי, לאהבתה ולמשפחה שלה זכיתי לקבל שתי מתנות מיוחדות נוספות, האחת היא מציאתה של אסתרה, האם המצילה ועל כך אספר בפירוט בפרק הבא ואת השנייה אתאר לפניכם כאן.
יפה ומיכאל קוקר ביום חתונתם
בתקופת לימודיי במקווה ישראל הקמנו קבוצת כדורסל, אני הייתי קפטן הקבוצה ובסיום עונת המשחקים ביום הספורט של בתי הספר, ניצחנו וזכינו בגביע. כשהסתיימו הלימודים התעוררה השאלה, מה נעשה עם הגביע ? מי ייקח אותו ? חבריי הקבוצה אמרו שמכיוון שאני הקפטן אני צריך לקחת אותו, אני סירבתי ואמרתי שהגביע מגיע ושייך לכלל הקבוצה ולכן יישאר למשמרת אצל אחד מחבריי הקבוצה, והצעתי שהראשון מבינינו שיתחתן יקבל את הגביע, וכך הוחלט והוסכם בינינו. רצה הגורל ואני הייתי הראשון שהתחתן, ובמסיבת החתונה קמו שניים מחבריי הקבוצה והגישו לי את הגביע וכך זכיתי בו פעמיים.
החתונה הייתה גדולה ומרגשת ואני הייתי מלא אושר ושמחה על כך שלמרות כל הקשיים והייסורים שעברתי זכיתי להקים בית ומשפחה בישראל שלה אני מסור בלב ונפש.
את דרכנו כמשפחה התחלנו בשיכון צה"ל ברמת גן, אני עבדתי כנהג מונית ולאחר מכן הקמתי את המזנון בתל השומר, השנים חלפו והמשפחה גדלה והתרחבה ונולדו לנו ארבע בנות – חנה, דליה, מיכל ואורלי. דירת השיכון הצנועה הייתה קטנה מדי ומצבנו הכלכלי השתפר ועברנו לדירת מרווחת יותר ברמת גן שבה אנו גרים עד עצם היום הזה. היום אנחנו כבר סבא וסבתא, יש לנו חמישה נכדים נפלאים, משפחה מאושרת. בשנת 2001 חגגנו את יום הנישואין החמישים – חתונת הזהב. במסיבה גדולה עם כל בני המשפחה והחברים ובזאת הברכה ברכו אותנו הבנות, החתנים והנכדים:
|
הכול התחיל לפני כחמישים שנה,
מבטים הצטלבו מאחורי המכונה,
החיזור אומנם עוד שנה וחצי נמשך,
ולב הנערה אחרי הבחור שבי הלך,
ועד היום זה הסוד השמור ביותר,
איזה לוקש לה באוזן ב"אסם" סיפר,
אך כך זה התחיל בין האיטריות,
הזוג החליט את חייהם במשותף לחיות.
|
|
ימי צנע ומחסור היו אותם הזמנים,
וכמו הזוג גם המדינה הייתה צעירה בשנים,
אך עם אור בעיניים ובלב אמונה,
הקימו את ביתם המשותף בלב השכונה,
מיכאל כנהג מונית מדד את כבישי ישראל,
ויפה עקרת בית – לכבס, לנקות וכמובן לבשל.
|
|
והנה חלפה רק שנה וזה הזוג כבר היה משפחה,
חנה הבת הראשונה נולדה- מה רבה השמחה,
וכך זו אחר זו חיש קל השנים נוקפות,
וסביב הזוג כבר ארבע בנות טופפות,
ולכל פנה ואתר המשפחה טיילה בשבת ובחול,
לכל מקום הם הגיעו – בשברולט הכחול.
|
|
ובאותה העת את מושב הנהג עזב מיכאל
כי את המשפחה המתרחבת יש להמשיך ולכלכל,
ואת מקומו מצא מאחורי הדלפק במזנון,
כן, המשפחה עברה לעסקי המזון,
וגם יפה ידה בצלחת לא טמנה,
והיא בעסקי הפיצות – מצאה מקומה.
|
|
והדירה בשיכון צהל לכולם כבר קצת צרה,
וכך המשפחה לעיר הגדולה, לרמת גן עברה,
ותחת גשר הירקון זרמו מים רבים,
והבנות בזו אחר זו כבר לובשות מדים,
ובבית כל הזמן קולות צחוק, שמחה והמולה,
ולפני שהספקנו משהו כבר קול חתן וכלה.
|
|
ופרק מיוחד לסאגה המשפחתית נוסף,
כאשר נולד רועי, הנכד הראשון, הנכסף,
ודור חדש לאוויר העולם יצא,
ולא חלף זמן רב וגם מורן נולדה,
ואז נתלי הופיעה אחרי שישה ירחים,
ואחרונים אורי וטל בין אלה הפרחים.
אך כאן את הרשימה לא נסגור,
כי עוד נכונו הנינים להיכנס בתור.
|
|
אם מסתכלים במבט ראשון מהצד,
לא בדיוק מובן מה כאן כל כך מיוחד,
בסך הכול משפחה ישראלית, עוד סיפור,
אבל כשמביטים על כולכם זה כבר ברור,
אנחנו לא סתם חוגגים היום חמישים שנה,
אלא את כל מה שבמהלכן הושג וניבנה.
|
|
ולסיום נרצה עוד את הזוג לברך,
שימשיכו החיים אליהם לחייך,
שבכל מעשיהם ימצאו הצלחה,
ושירוו נחת מכל בני המשפחה,
ועוד שנים רבות של בריאות טובה,
ואחד לשני הרבה כבוד ואהבה,
ואם "אסם" ששם הכול התחיל משמעו-שפע, ברכה,
הנה הביטו בהם – ולפניכם ההוכחה. |
|
.gif)
.jpg)
