מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, הפציעה השלישית

במרוצת הזמן הושג הסכם עם הירדנים וקבלנו את ואדי ערה ללא קרב, בנתיים אני המשכתי לאמן במנסורה, היו לי שתי פציעות מכפר דרום האחת בעמוד השדרה המותני והשנייה ברגליים, לא השלמתי עם הפציעות האלה אבל הן החלו להגביל אותי בתנועה וגם היו לי כאבים, אבל אני המשכתי לאמן ולתרגל ולהשתתף במסעות, נשלחתי גם לקורס קצר על לימוד השימוש בתול"ר (תותח ללא רתע) במטרה שאוכל לאמן צוותים להשתמש בו, זה היה תותח נגד טנקים, חודר שריון בשם פִּיאָט אשר התאים גם להשמדת מבנים סגורים.

חזרתי מהקורס ואימנתי צוותים להשתמש בו, היו אלו צוותים שהיו מאומנים כבר בשדאות, מרגמות, קרב פנים אל פנים ועכשיו גם נוספה להם היכולת להתמודד ולהשמיד כוחות שריון. באחד הימים נדרשתי להכין הצגת אש לפגיעה במבנה סגור במגידו, הגיעה פמליה של קצינים בכירים, הסברתי להם את התכונות והיכולות של התול"ר והתועלת שהוא יכול להביא, הייתה זו קבוצה של כתשעים איש, כולם עמדו ליד תעלת מגן, שלחתי את מספר 2 להביא זביל עם הפצצות של התול"ר, דרכתי את התול"ר עם הרגליים, מכניס את הפגז ונותן את הפקודה לירי, אש ! כאשר התותח מכוון לעבר המבנה. הבחנתי שיציאת הפגז לא הייתה כשורה, לא במהירות הנכונה, והוא חג במעגל במקום במסלול המתוכנן לעבר המרה, מיד פקדתי בקול רם, "תקלה חמורה, כולם לקפוץ לתעלת המגן", אני קפצתי אחרון בעודי שומע התפוצצות אדירה קורעת את האוויר, לאחר שהתאוששתי קמתי ממקומי, זב דם, אני הייתי הפצוע היחיד, נפצעתי באזור הגבה והעין. רצתי למרפאה לקבל עזרה ראשונה, בעטתי בדלת ונכנסתי פנימה, המרפאה הייתה ריקה ולא היה אף חובש או רופא. בכף ידי אני מחזיק את העין והגבה שדיממה קשות, פותח את הארון שולף תחבושת וצמר גפן, מנסה לעצור את הדם הקולח. התחלתי להרגיש חולשה, חובש הגיע ונשלחתי באמבולנס דוהר לבית חולים צבאי מס' 10 בחיפה. שם תפרו את הגבה, חבשו אותי ואשפזו אותי, מעוצמת ההדף של הפיצוץ נפגעה אוזן שמאל, אבדתי את השמיעה ושמעתי רעש וצפצופים, באוזן שמאל נקרע עור התוף וגם לאוזן ימין נגרם נזק. הרופא שטיפל ד"ר מייקלסון, מתנדב מדרום אפריקה, החליט שיש צורך לנתח את עין מכיוון שנפגעו האישון והעדשה, לאחר הניתוח הייתי חבוש בשתי העיניים, באוזניים קולות רעש וצפצופים ובקושי שומע קולות, הייתי זקוק לעזרה ואפילו לאכול לא יכולתי בכוחות עצמי, מצב זה העציב אותי מאד אך הייתה בליבי גם שמחה רבה שעלה בידי להציל קבוצה גדולה של קצינים ורק אני נפצעתי. לאחר מעשה התברר שהזביל שמספר 2 שלי לקח מהמחסן לא היו תקינים, הם היו עקומים וסומנו באיקס לא לשימוש אבל המחסנאי טעה. גם אני אם הייתי שם לב לסימון על הזביל האירוע המצער היה נמנע וכך כמעט בסוף המלחמה זכיתי בפציעה השלישית שלי.

בבית החולים הייתי הפצוע היחיד שלא היו לו מבקרים, שכבו איתי דרוזים שחמולות של מבקרים היו באים אליהם מדברים ביניהם בעברית ובערבית, אני שכבתי, שתי עיניי חבושות והשמיעה משתפרת מיום ליום, האחות הייתה באה לתת לי זריקת פניצילין והייתה אומרת לי "תסתובב, בו נבדוק את המפה", וכוונתה הייתה היכן עוד אפשר למצוא מקום לדקירת המזרק, זאת כבר הייתה שגרה יומית. כאשר הורידו לי את התחבושות הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, מותר היה לי לרדת מהמיטה ואני שאיני מסוגל להיות בחוסר מעש התחלתי לעזור לאחיות בטיפול בפצועים במחלקה הענקית ובשעות הביקור הייתי יוצא החוצה. יום אחד נפלה עליי העייפות ונרדמתי ונשארתי במחלקה בשעות הביקור וכאשר פקחתי את עיניי מצאתי לצידי ילד כבן 14, מחזיק בידו ספר תנ"כ, הוא התחיל להקריא לי נאום כתוב שהכין ובו הוא פונה אליי החייל הגיבור אשר בזכות הגבורה שלי ושל חבריי תהיה לנו מולדת שנוכל לחיות בה בביטחון והוא מאחל לי ולכל פצועי צה"ל רפואה שלמה והוא מעניק לי את ספר הספרים, ספר התנ"ך הזה. דמעות חנקו את גרוני, דבריו של הילד ריגשו אותי מאד, אחזתי בידו ושאלתי אותו "איך הגעת אליי ?" והוא סיפר לי שילדיי בית הספר התארגנו לבקר חיילים פצועים אשר אין להם משפחות ואין מי שיבקר אותם, מנהלת בית החולים הפנתה אותם למחלקות שבהן יש חיילים בודדים כאלה. דבריו ריגשו אותי מאד וגרמו לי לחשוב על ימי הילדות שלי אשר נמוגו בעשן המלחמה ועל כל החוויות שעברתי והעתיד שחלמתי עליו וייחלתי שיתגשם. המזל תמיד ליווה אותי בכל דרך שבה פניתי, כל הסובבים אותי תמיד נטו לי חיבה והיו תמיד ידידים וחברים אשר אומנם לא יכלו להיות תחליף למשפחה שאבדה אבל תמיד העניקו לי חום והקלו על רגעי הבדידות. תמיד הייתי מוזמן לבתיהם בכל אירוע שהיה אך תמיד דחיתי את הזמנתם, תמיד ראיתי סביבי כאלה אשר גורלם היה קשה משלי ומזלם לא שפר עליהם והשתדלתי להושיט להם יד מסייעת ותמיכה והסיפוק היה מנת חלקי בכל פעם שעלה בידי לעזור למישהו. תמיד העדפתי להיות בצד התומך ולא בצד הנתמך עד עצם היום הזה. מעולם לא עשיתי את הדברים כדי לקבל תמורה, חיוכו של האדם המאושר אשר עלה בידי לסייע לו היה שכרי והיה מנת האושר שלי.