מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, מנסורה

בתקופה זו הייתה ההפוגה השנייה בקרבות, העמדות שלנו השתפרו וגדודי המצרים החלו לסגת לאחר המפלות שספגו בקרבות והנגב החל לנשום לרווחה, במקביל התנהל משא ומתן עם הירדנים על ואדי ערה אשר היה בנתיים בידיהם, אני והמג"ד נשלחנו למחנה מָנְסורָה , בואך עמק יזרעאל, היה זה בעבר בסיס בריטי גדול, לכאן הביאו מגויסים היישר מהאוניות מגיל 17 עד 40, בני כל העדות, ואני עם קבוצת מדריכים ומ"כים הוטל עלינו לעשות מהם חיילים קרביים מהר ככל האפשר. התחלנו ללמד אותם עברית ולהדריך אותם,יום האימונים נמשך כ-14 שעות ובשלב מאוחר יותר אחרי שכבר הוכשרו בנשק ושדאות נערכו גם מסעות ליליים לגיבוש, אני הדרכתי אותם בנושאים של אימון גופני, ג'ודו, קרב פנים אל פנים, שימוש בסכין ובכידון והסתערות לילית על הגבעות, פטרולים ומארבים. האנשים היו בעייתיים מאד, רבים מהם היו ילדים שעזבו את בית הוריהם ועלו ארצה והנה עתה הם חייבים להיות חיילים, להיות מסוגלים להילחם. ההסתגלות שלהם הייתה קשה לתנאים במחנה הצבאי, למשטר הצבאי, למשמעת האימונים ולאימונים המפרכים עצמם במשך כל שעות היום. המג"ד אמר לי שהם הכוח שבעזרתו יהיה עלינו לכבוש את ואדי ערה. לא ניתן יהיה להוריד מהנגב יחידה שלמה לאחר כל ההרוגים והפצועים לביצוע המשימה הזו, חייבים להכין אותם היטב, הוא אמר לי "צא איתם למסעות לילה, עבוד עליהם תיבחן אותם עד שתהיה בטוח שאפשר לצאת איתם לקרב". השקעתי בהם הרבה עבודה במסירות ובניסיון כן להבין גם לנפשם ולקשיים שלהם, לנתי איתם, אכלתי איתם ובליבי הרגשה קשה כיצד יתמודדו ברגע האמת. האם הם באמת חדורי רוח קרב ונכונות להקרבה , האם באמת מפעמת בהם הרוח השורשית שזרמה בעורקינו ? ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה.