מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, כפר דרום

לאחר שנסוגו הלוחמים שלהם התחדשה ההפגזה ביתר שאת, קשה לתאר את התחושות שעוברות עליך בזמן שאתה נמצא תחת הפגזה, תחושת הזעזוע עם כל פגז שמתפוצץ, העשן המחניק והחום, הרוגים ופצועים מכל עבר ואתה חושש היכן עומד ליפול הפגז הבא. אנחנו מכותרים, מעטים מול כוח צבאי גדול מאד וחמוש היטב אבל כל אלה לא ריפו את ידינו, אנחנו נחושים ולא מוכנים לוותר ולהיכנע, נתקוף ונגרום להם נזק ואבידות ככל שנוכל וגם עשינו. גם המים והמזון הולכים ומתמעטים, הסתפקנו בכוס מים ליום, ברגעים של שקט בוחנים את השטח מסביב, בלילה הגיעו שלושה סיירים שהביאו הודעה שבעוד יומיים תגיע אלינו כיתה שתפנה את הנשים, ואווירון פייפר יצניח לנו אוכל ותחמושת, עלינו הוטל להכין סימן אש בארבעת קצוות השטח של כפר דרום וכאשר לפנות בוקר נשמע את המנוע של הפייפר עלי הוטל התפקיד להצית את סימני האש, היו אלה פחיות שימורים ובהן סמרטוטים טבולים בנפט. המטוס הגיע והטיל את מטענו ללא מצנח וזה נפל בשטח הפתוח שמחוץ לכפר דרום, המטוס טס נמוך מאד כדי להטיל את המטען והתפללנו שיוכל לצאת בשלום מהשטח מכיוון שהמצרים ירו לעברו אש תופת אבל הוא הצליח לחמוק מהשטח. ביום לא ניתן היה להגיע למטען מכיוון שנפל בשטח פתוח, בלילה הביאנו את המטען, המטען הכיל כדורים לרובים, שעועית, אורז, קפה ופחיות בשר משומר. חלקם של הכדורים התעקם מהנפילה וגם שק המזון היה קרוע אבל שמחנו על מה שקיבלנו.

הטרדה חדשה החלה, צלפים, הם התמקמו בחורשה שמולנו עלו על העצים והחלו לצלוף, היה מסוכן להסתובב בתעלות הקשר, כדי לחשוף את הצלפים היינו שמים קסדה על מקל כך שתבלוט מעט מעל תעלת הקשר וממקמים צלף משלנו ואז כאשר הצלף המצרי ירה בקסדה וחשף את עצמו פגע בו הצלף שלנו.

כשלון ההתקפה הגדולה של המצרים גרם להם לחשוב שכוח גדול עומד מולם לפחות גדוד. גם אנחנו עשינו תנועות בשטח ובכל פעם ירינו מעמדות שונות ומרוחקות זו מזו כדי שיחשבו שכוח גדול נמצא במקום. המצב היה קשה מאד, יחד עם אנשי כפר דרום מנינו בקושי מחלקה, בשטח היו פזורות גופות של הרוגים ובלילות תנים נלחמו על בשרן, היינו מכותרים ומנותקים מהעולם, סופרים את הימים, צמאים ורעבים ומנגד רואים את המצרים מעבירים כוחות גדולים צפונה בתחנת הרכבת של דִיר-אֶל-בָּלָאח. כל אחד מכונס בתוך עצמו, והמחשבות חולפות בראש לא ידענו כיצד מתקדמת המלחמה, איך מתמודדים כוחותינו מול הצבא הגדול הזה, אבל הייתה תקווה שכן גם אנו הצלחנו לעמוד מול שתי התקפות של המצרים ולהנחיל להם מפלה.

לפתע ביום שמש בהיר אנחנו רואים חוליה מצרית נושאת דגל לבן צועדת לכיוון שלנו, ארגנו חוליה משלנו, יצחק הפוליטרוק שהיה מפקד האזור מלווה בשני אנשי פלמ"ח שאני הייתי אחד מהם, מכיוון שהיינו קרועים ולא מגולחים מהר ארגנו בגדים טובים יותר כדי שנראה מכובד ויצאנו מולם עם דגל לבן ביד. בכברת הדרך שחלפנו ראינו גוויות מצריות מפוזרות בשטח והמראה היה נורא, קצין מצרי שחום עור גבוה הציג עצמו כרופא צבאי ולצידו נציג בלגי ונציג אנגלי מהאו"ם. לחצנו ידיים ונאמר לנו שיש הפוגה, זו הייתה ההפוגה הראשונה שהוכרזה, הם ביקשו שנאפשר להם לפנות את הגוויות ושאלו מה אנחנו מבקשים, אנחנו ביקשנו תרופות וציוד רפואי ומתן אפשרות למשלחת לעבור ולהגיע אלינו. הסכמנו כמובן ובו ביום הגיעו משאיות עם חיילים והעמיסו את הגוויות, היינו שם כעשרה חיילים, הצדענו להרוגים והקצין המצרי לחץ את ידי והצדיע חזרה. ההפוגה איפשרה את חידוש הקשר עם הארץ, בלילה הגיעה אלינו חולית סיירים והודיעה לנו כי בעוד יומיים עלינו לפנות את כפר דרום, בשקט מבלי להתגלות מאחר שעומדת להתחיל התקפה גדולה אשר תסלק את הפלישה המצרית. בנתיים נהנו מיומיים שקטים ואז ללא התראה החלה שוב הפגזה בלתי פוסקת, הפקודה הגיעה והורו לנו להתארגן לקראת הפינוי, נשלחתי עם חוליה להכין את השטח ולבדוק את החורשה שהייתה במרחק קילומטר מאיתנו, זו אותה החורשה שביום היו הצלפים מתמקמים בה, התברר שעמדות הצלפים ריקות, ההוראה הייתה לא לפתוח באש בשום מקרה על מנת לא להתגלות. למחרת בלילה לאחר בדיקה במשקפת שהעמדות עדיין ריקות נשלחתי עם חוליה לאבטח את החורשה והפינוי החל, כל אחד מאיתנו חמוש בשני כלי נשק, תחמושת ואלונקות מאולתרות לנשיאת הפצועים, כך עברנו בחוליות קטנות לכיוון החורשה עד האחרון. בשלב זה קרא לי המפקד יצחק והורה שהפקודה היא אחרי חצות להתקדם צפונה קילומטר בשביל וליצור קשר עם חוליה שבאה לקראתנו ולא הרחק משם מחכים לנו כלי רכב לאסוף אותנו. בנתיים התחדשה ההפגזה על כפר דרום שכבר היה ריק מאנשינו אך המצרים לא ידעו זאת, אנחנו באותה העת נענו צפונה במטרה לחבור עם כוחותינו כאשר אני הובלתי בראש עם חוליית סיירים כדי ליצור קשר. הגעתי לשביל, נשכבתי על הקרקע, אני מבחין משמאלי בשלוש דמויות עם שפמים שחורים, רובים על הכתף, מעשנים סיגריות ועורכים סיור, טמנתי את הראש באדמה החזקתי את הטומיגן דרוך ביד והתפללתי לא להתגלות, הם עברו ממש לידי, משוחחים ומעשנים, המשיכו בדרכם עד שנעלמו בחשכה, חזרתי למפקד לאחור ודיווחתי לו על הפטרול, הוא שאל אותי האם כבר חזרו עניתי שלא. גם הסיירים שחזרו זיהו את החוליה המצרית אבל גם הם לא ראו אותם חוזרים. אנחנו רואים את כפר דרום הריקה מופגזת, אני ממשיך להתקדם בשביל כאשר שני הסיירים מאבטחים אותי, אני זוחל ומתקדם עד אשר אני רואה חוליה מולי, אחד מקדימה ושניים מאחור, לאחר החלפת קולות של צפצופי לילה, אני שומע קול שקט "חטיבת הנגב", "חיות הנגב¹⁷" אני עונה, קמנו על רגלינו והתחבקנו, הפקודה הייתה לנוע קדימה במבנה של הסתערות למקרה של התקלות, נשק דרוך ביד. מתקדמים לאט, הפצועים צולעים ומדדים, צמאים ורעבים אנחנו מתקדמים הלאה, לפתע אנחנו רואים קבוצת נשים לבושות שחורים וגברים לבושים אזרחית והם אומרים "היהודים הגיעו", התברר לנו כי כוח החילוץ שהגיע על קומנדקרים ירו בדרכם במכונות ירייה על הכפרים הערביים והם החלו לברוח לצד המרי, אלו היו האנשים שפגשנו. הפקודה הייתה לא לירות עליהם אלא להמשיך. הגענו למקום בו חנו כוחותינו, חיכו לנו שם עם מים, אלונקות, התחבקנו ובמצב של אפיסת כוחות נשכבנו על הקרקע מחץ לטווח הסכנה, עלינו על הקומנדקרים והתחלנו בנסיעה בין כפרים ערביים עם אוכלוסיה צפופה, שרים ושמחים, הלא יאומן קרה עד לפני מספר שעות היינו מכותרים ולכודים ועכשיו אנחנו בטוחים בדרכנו לניר עם.