הבריטים עזבו את הארץ ובספטמבר 1947 גויסתי לפלמ"ח, בתקופה שקדמה לכך התאמנתי פעמיים בחודש בהגנה והייתי מועמד לפלמ"ח והנה הגיע הרגע הודיעו לי שאני מיועד לחטיבת הנגב, שמחתי על כך מאד, כאשר הייתי במקוה ישראל ראיתי אותם מתאמנים והחלטתי שבסיום בית הספר אצטרף לשורותיהם ואכן כך קרה אומנם באיחור שנה אבל המטרה הושגה.
חבריי העירוניים ערכו לי מסיבת פרידה על חוף הים, הייתי מקובל מאד בחברה והיו לי הרבה חברים, כולם הגיעו למסיבה שנערכה בבית קפה, התזמורת ניגנה ללא הרף ולא הפסיקה להלהיב והיה ערב סוער של ריקודים, הייתה תחושה של התרוממות רוח, ידעתי שאני נפרד מחבריי אבל למען מטרה נעלה, להילחם ולהגן על המולדת, תחושה זו התאימה לערכים שינקתי בבית אבא ושגדלתי עליהם, אהבת המולדת, אווירת האחדות והיחד, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד ורוח ההקרבה וכל זאת כאשר ברקע זכורים לנו אימת השואה.
יצאנו לדרך במשאית עמוסה שקים וארגזים, הייתה זו שיירת מזון ואספקה לנגב, יצאנו מתל אביב, בדרך ערכנו חניית ביניים בגדרה בדיוק ליד הקיוסק שבו הייתי נוהג לשתות בסמוך ליבנה ובעודנו נחים חולפת על פנינו משאית ערבית ונוסעיי המשאית משליכים עלינו רימונים, התקבלה פקודה לתפוס מחסה ומלווי השיירה פתחו באש לעבר המשאית אשר נעלמה. מכיוון שעדיין לא היה לי נשק תפסתי מחסה מאחוריי הקיוסק. מספר אנשים נפצעו מרסיסי הרימונים אבל המשכנו בדרכנו דרוכים ומוכנים להשיב במכת אש במידה ויתעורר הצורך, בסופה של הדרך הגענו לקיבוץ רוחמה.
היה זה מחנה אוהלים, ללא שהיות החלו האימונים, מסעות ליליים, מירי והסתערות ועד לקרב פנים אל פנים,, שימוש בסכין, בכידון, קשר, חבלה, תיאורית קרב, שולחן חול, שימוש ברובה אנגלי סְטֶן11 ובמכונת ירייה מסוג בְּרֶן12. האימונים היו אינטנסיביים מאד ונמשכו מבוקר ועד ערב. ובלילות שמרנו בעמדות פִילבוֹקס. המדבר היה מרהיב ביופיו ובשקט האינסופי, מדי פעם ראינו שיירות גמלים חולפות, היינו עוקבים אחריהם ותופסים מבריחים ומרגלים אשר סימנו את מיקום העמדות שלנו. סיירנו גם בג'יפים אנגליים מיושנים כדי להראות נוכחות ושליטה בשטח.
ברן וסטן
בשלב מסוים זימנו אותי למפקדה והודיעו לי שאני יוצא לקורס מ"כים, מפקדי כיתות בג'וערה13 ובדליה, שהם בסיסים של הפלמ"ח. עוד לפני יציאתי לקרוס מ"כים הספקתי לעבור קורס מרוכז למדריכי ספורט וקרב פנים אל פנים ושוב אני מתלווה לשיירה היוצאת לתל אביב ומשם לחיפה ולקיבוץ דליה.
מבנה חדר האוכל בג'וערה
בקיבוץ דליה הסגיר אותי התיק האישי שלי ומתחילת הקורס קבלתי מינוי של מד"ס (מדריך ספורט) הקורס, הקורס מנה שתי מחלקות של כ- 80 איש, שעת ההשכמה הייתה שש בבוקר אבל אני מתוקף תפקידי נאלצתי לקום בחמש וחצי, הייתי יוצא איתם לריצת בוקר של 5 קילומטר וכחצי שעה של התעמלות, לאחר מכן רחצה וארוחת בוקר וכולם נקיים ומגולחים עם הנשק על הכתף עומדים למסדר בוקר ויוצאים לאימונים.
המ"כ שלי היה בְּרֶן14, שברבות הימים היה אלוף בצה"ל. האימונים היו מפרכים, מארבים בשדות, ביום ובלילה, תרגולות קרב, אימון גופני, תיאורית קרב, שולחן חול, טופוגרפיה, התמצאות בלילה, ניהוג כיתה בקרב, זיהוי שטח בלילה ועוד נושאים רבים, הקורס היה דחוס מאד אבל הכרתי בחורים נהדרים ומאופיי וטבעי חיש קל התחברתי עם כולם ובמיוחד עם בחור בשם צביקה עופר מכפר אז"ר, שנינו היינו חניכים מצטיינים ובגמר הקורס הזקן, יצחק שדה15 העניק וענד לנו את סמל הפלמ"ח על החולצה ונתן לנו ספרון פרי עטו והחתום בשם י. נודד שהיה הכינוי שלו. נערכה ארוחת ערב חגיגית בקיבוץ, הוקראו פיליטונים ומָקָמות, התבדחויות עם המפקדים והאקורדיון ניגן ורקדנו עד אור הבוקר עם בנות הקיבוץ. הייתה תחושה פנימית של הישג, שמחה על כך שהקושי של הקורס הסתיים ועל כך שעמדנו בו בהצלחה.
במהלך כל התקופה קבלתי מכתבים וחבילות מחבריי וחברותיי בתל אביב, צעיפים, גרביים וסוודרים אשר מעבר לחום הפיזי חיממו את הלב.
מפקד הפלמ"ח - יצחק שדה
למחרת חזרנו איש איש ליחידתו, ניתנה לי כיתה ותפקידי היה ללמד אותם על פי המערך את כל מה שלמדתי, לימדתי ואימנתי אותם היטב וללא פשרות, כל אחד חייב היה לדעת את החומר ובצורה הטובה ביותר. בנתיים במהלך הקרבות עוד צברתי ניסיון אישי והצטיינתי בתרגולת קרב והעברתי את הידע שלי ואת ניסיוני, המשכתי בקורסים נוספים, קשר, חבלה וסיירים כל זאת עד אשר הגיעה הפקודה לשלוח שלוש כיתות ואני בתוכן כדי לפנות את כפר דרום אשר הינה נקודה קטנה שלא תוכל לעמוד בפני הכוחות המצריים שהיו צבא מתקדם גדול וחמוש היטב.
|