אהבתי להיות בטבע לבד, אני וברק, סוס חבר, והייתי רוכב ושר ומדבר איתו, מקיף את שדות הקיבוץ, נהגתי להגיע לבאר מים אשר גבלה בין הקיבוץ ובין הכפר הערבי יִבְּנֶה, הייתי מתבונן בנשים הערביות ממרום גובה הסוס, פחים על ראשן וכשהתקרבו היו מכסות את פניהן, הייתי מברך אותן במָרְחָבָּא והן היו עונות לי "רוּח רוּח" כלומר "לך לך", חלקן היו מגיעות במסווה זה לצורך גנבת תירס אותו היו שמות בפח ובכל פעם שהייתי תופס אותן הייתי מצווה עליהן להשאיר את אשר גנבו ומגרש אותן – יָאָלְלָה רוחִי מִינְהון חָרָמִיָה, כלומר הסתלקי מכאן גנבת. לעיתים כאשר הצעירות היו מגיעות לבד ללא הזקנות לא הקפידו לכסות את פניהן והיו מחייכות אלי.

המרחבים הירוקים והרכיבה, השקט של הטבע והשלווה הסבו לי הנאה רבה. מדי פעם הייתי מגיע עד גדרה, עיירה עברית, ובפרט פקדתי את הקיוסק הקטן שהיה על אם הדרך, הייתי שותה בירה שחורה, מָלְץ, קושר את הסוס ומשקה אתו מים מדלי וכשרווה היה מודה לי בנדנוד הראש ומעין אנחה שהיה משמיע, הייתי מפנק אותו בקובית סוכר שהיה לוקח מכף ידי ושנינו היינו מרוצים ושמחים.

באחת הפעמים שיצאתי לחופשה רכב על הסוס ברק אחד מחבריי הקיבוץ, ג'ינג'י וכאשר שב מהרכיבה וברק עדיין חם ופיו מעלה קצף נתן לסוס לשתות מהשוקת, דבר האסור בתכלית האיסור כי הוא גורם לסוס לשיתוק. כאשר שבתי מהחופשה, רק ירדתי מהאוטובוס קראו לי חבריי ואמרו "ברק עומד למות", השלכתי מידי את המזוודה הקטנה שהייתה לי ורצתי לאורווה, ברק שכב על הקש, קראתי לו בשמו, הוא הרים את הראש התבונן בי לרגע ואז אט אט צנח ראשו על הקש ומת כאילו רק חיכה לבואי – תמונה זו מלווה אותי בזיכרוני  מאז אותו יום.

היינו קבוצה מגובשת, בנים ובנות מילדי טהרן, בוגרי מקוה ישראל, נהגנו להתאסף בליל שבת לשיר יחד ולרקוד ריקודי עם. הייתי מתבונן בבני הקיבוץ, זוגות צעירים עם ילדים קטנים ומקנא בהם על החיים שזכו להם, על הטיפול המסור של ההורים, בית ההורים, בית הילדים, הגננות וכל הפינוקים, אני תמיד אהבתי ילדים קטנים וכך אמצתי אחד מהם, היינו מטיילים יחד, הייתי מבקר אותו בגן ומביא אותו לבית הילדים ומספר לו סיפור עד שהיה נרדם. כל אלו הזכירו לי את הוריי, החום, האהבה והפינוקים אשר זכיתי להם עד גיל עשר במיוחד בשל היותי בן הזקונים, הן מאמא והן מאחיי, כל אלה נגזלו ממני בחטף, בגיל עשר התייתמתי מאם ומכל בית המשפחה התפרק בשל המלחמה הנוראה.