x
בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
 
 
 
    שער
    הקדשה ותודה
    מיכאל קוקר
    זשוב - פולין
    תחילת המלחמה
    מזשוב ללבוב
    מלבוב לסיביר
    אסינו - סיביר
    מסיביר לסמרקנד - אזבקיסטן
    קירגיסטן
    אסתרה
    טורקמניסטן
    אשחבד - טרקמניסטן
    ניפוץ פסל מריה וישו
    יוצאים לדרך לאיראן
    משהד - איראן
    המסע לארמון השאח
    קבוצת הכדורגל
    ביקור בת הגנרל
    הדרך לארץ ישראל
    ארץ ישראל
    מקווה ישראל
    חידוש קשרי משפחה
    קבוץ יבנה - שנת שרות
    בני ברק
    בית הספר למחול
    פלמ"ח
    כפר דרום
    חזרה לכשירות
    מנסורה
    אימון הקצינים הפולנים
    הפציעה השלישית
    הקמת בית בישראל
    אסתרה בישראל
    קורותיהם של יעקב וברוניה
    קורותיו של ווק
    סגירת מעגל - המסע לפולין
    שיר סיום
    אפילוג
    לוח ארועים וזמנים
    לוח תמונות ואיורים
    רשימת אזכורי מקומות
    רשימת אזכורי אנשים
    מונחים ומושגים
 

כאשר הגענו למקווה ישראל פגשנו שם ילדים רבים אשר הגיעו בקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ שישה חודשים לפנינו, הורו להם לקדם את פנינו ולקבל אותנו כדי שהקליטה שלנו תהיה קלה יותר. הילד שפנה אליי כשהגעתי למקווה ישראל משה גולדמן הפך להיות חברי, היינו בני אותו הגיל, למדנו באותה הכיתה ואנחנו חברים טובים עד עצם היום הזה.

במקווה ישראל בילינו את שלוש שנות חיינו היפות ביותר, היו אלו השנים שבהן הנעורים פורחים וכל זאת במקום הטובל בירק, חורשות עצים, מדשאות, שדות וסדר יום מלא בפעילות של לימודים, עבודה וחברה. פעילויות ספורט וריקודים.

כתוצאת מהמיון הגיעו למקוה ישראל שלוש כיתות, אני הייתי בכיתה א' מחזור י' עליית הנוער, אנו היינו טהרנים, היו חובשי כיפות שהם היו המחזור הדתי ומה שנקרא אז ה"חופשיים" הם החילוניים.
 
  
                                     שער הכניסה למקוה ישראל
 

מקווה ישראל נחשב היה לבית ספר חקלאי מעולה והצברים אשר הוריהם שלחו אותם לשם ללמוד שילמו על כך במיטב כספם.

חיש מהר התחברתי לאלו שכונו החופשיים, אורח חייהם התאים לי, פעילויות הספורט, השירה והריקודים קסמו לי מאד ומהר מאד מצאתי את עצמי בחוגי הריקודים והשתתפתי בענפי ספורט רבים כמו שחיה, כדורגל, כדור-עף וכדור סל.

 

יחס המורים והמחנכים אלינו היה מעט חשדני, היינו שונים וכל הזמן בחנו אותנו ולא קיבלו אותנו כמובן מאליו. כמו כל הילדים בני גילנו לעיתים היינו שובבים והפרענו בשיעורים או עשינו מעשי קונדס ועל אלו נענשנו בהוצאה מהשיעור, העתקת דפים אבל לרוב השתדלנו ללמוד היטב, חומר הלימודים היה רב והשיעורים היו רבים וצפופים אך היה עלינו להשלים הרבה בשנה הראשונה כדי שנוכל להתקדם ללימודים המקצועיים בשנים הבאות. למדנו הרבה עברית, תנ"ך, היסטוריה כללית, כימיה, פיסיקה ומבוא לחקלאות.

 

המחנך של שלושת הכיתות שהרכיבו את מחזור י' היה יהודי מזוקן, אדום שיער בשם חנוך חֵמְיֶילנִיק, אשר לא אחת גרס כי "מהטהרנים האלה לא יצא שום דבר". כאשר התחילה שנת הלימודים באחד משיעורי העברית הראשונים ניגש אלי ואמר לי "קוקר, בדקתי את התעודה שלך מבית הספר הפולני בטהרן, תעודה יפה מאד אבל בהתנהגות – כמעט מספיק, אני מקווה שגם כאן תלמד היטב כדי להשיג תעודת גמר טובה מאד" עוד הוסיף ושאל אותי "למה אתה לא כותב כמו שהמורה כותב על הלוח ?" עניתי לו שקשה לי לכתוב מימין לשמאל, ושאני רגיל לפולנית ולרוסית שכותבים אותן משמאל לימין, אמרתי לו שחשבתי לעצמי שאולי אוכל  לכתוב גם עברית משמאל לימין, המשכתי בדרכי לכתוב עברית כמו פולנית משמאל לימין ועל רקע זה נוצר עימות בנינו. לפתע נדהמתי הוא התחיל לדבר אלי בפולנית ואמר לי "אל תתפלא, אני הייתי מורה בקרקוב בגימנסיה יהודית ולא כדאי לך להתחצף" עניתי לו "אדוני המחנך, אני אנסה לכתוב בכל צורה ואני יכול להבטיח לך שאני אכתוב עברית ואדבר עברית יותר טוב מכל אחד שנולד כאן" אמרתי לו "אני מתחצף אבל אני גם לא נבהל מאיומים" אמרתי לו כי ניסיון להשליט עלינו מרות באיומים מצטיירת בעייני ובעיניי חברי ילדי טהרן ככניעה ללא עוררין ואת זה אנחנו לא היינו מוכנים לקבל. הוא הביט בי, משך בזקנו ואמר "את זה אנחנו עוד נראה".

לעומתו יתר המורים היו נהדרים וחביבים ולימדו היטב ודלתם תמיד הייתה פתוחה וכל מי שלא הבין את חומר הלימודים או התקשה יכול היה לבוא אליהם ולקבל עזרה מחוץ למסגרת השיעורים.
 
                                    
 

השתדלתי לשמור מרחק ממנו אבל בכל פעם הוא היה פונה אלי, הייתה פעם שהוציאו מהשיעור את אברהם מכיוון שהפריע והוא פנה אלי ושאל מה דעתי, אמרתי לו שאברהם הוא בחור טוב אבל אם המורה החליט שצריך להוציא אותו כי הפריע זה עניינו ולי אין מה להגיד על כך, אני בטוח אמרתי שמהטהרנים יצמחו אנשים מעולים בכל התחומים, בעבודה ובספורט.

 

אותו אברהם אסף חרקים ומיני מעופפים, היה מייבש אותם, מדביק אותם באלבום, ממיין ומאחסן בכל מיני קופסאות. מדי פעם היה עושה זאת גם בכיתה ומפריע למהלך השיעור, המורה היה מעיר לו אך הוא היה ממשיך בשלו. באחת הפעמים הדבר הכעיס מאד את המורה, אלכס מלכיאל, איש אשכולות, והוא הורה לו לצאת את הכיתה. וכאשר ליווה אותו לדלת הדף אברהם את הדלת וזו פגעה בפניו של המורה. הוגשה תלונה נגדו והמנהל חנוך החליט – הגליה. להרחיק את אברהם למספר חודשים לעבודה בעצי הפרי בכפר עציון. פניתי למורה מלכיאל שמאד כיבדתי והערכתי וביקשתי שלא יענישו בהגליה, כל עונש אחר מקובל עלינו חוץ מהגליה, אנחנו מאד מצטערים על מה שקרה, והוא אמר לנו שהוא לא בעד העונש הזה של הוצאתו מבית הספר אבל המחנך חנוך דורש משמעת ואינו מוכן לוותר ועונשו של אברהם הוא הגליה לכפר עציון. לא הייתי מוכן לקבל את התשובה הזו, ארגנתי את החברים והחלטנו על שביתת רעב, לא נכנסים לחדר האוכל עד אשר יוחזר אברהם, בשלב מסוים קראו לי בפני מנהל בית הספר מר קראוזה והועדה הפדגוגית והם שאלו אותי "על מה אתם שובתים ?", "למה אתם שואלים אותי ?" שאלתי והם אמרו לי שהם יודעים שאני זה שארגן את השביתה. אמרתי להם שאברהם צריך להיענש על מה שעשה אבל עונש של הגליה לא מקובל עלינו, אנחנו יודעים מה זאת הגליה, ועברנו זאת כאשר הגלו אותנו לסיביר ופעם נוספת כאשר הגלו אותנו  לאסיה הרוסית ואז שוב הגלו אותנו לבתי יתומים ועכשיו אנחנו בארץ ישראל וגם כאן רוצים להגלות אותנו ? , סוד השביתה יצא לחלל האוויר ושקט השתרר בחדר, מנהל בית הספר, מר קראוזה10 אמר "מיכאל, האם כל עונש אחר שהיה מקבל אברהם היה גורם לשביתה ?" "לא ולא" עניתי מיד "לאברהם מגיע עונש, אבל לא הגליה" ועוד אמרתי "יחד איתנו לומדים ילדים שיש להם הורים, משפחה ובתים, עליהם לא מאיימים בגירוש מבית הספר אם לא יקבלו מרות, לנו אין הורים ואין משפחה, אין לנו לאן ללכת אנחנו לא מוכנים לכך שיאיימו עלינו בגירוש מבית הספר והגליה, דיבורים אלו מזכירים לנו את הימים הרחוקים והרעים שעברנו במקומות בהם היינו זרים כאן אנחנו בארץ ישראל ולא נסכים לקבל יחס כזה", בליבי הייתי בטוח שהדברים שאמרתי יביאו עלי עונש כבד אבל הייתי חייב לאומרם. מר קראוזה שאל "האם השביתה תסתיים עכשיו ?" ואני עניתי "תחזירו את אברהם לבית הספר, תפסיקו את איומי הגירוש וההגליה, תנו להרגיש שכאן בארץ ישראל זה הבית שלנו והשביתה תיפסק" המנהל אמר "אמור לחבריך להפסיק את השביתה ואני מבטיח לתקן את כל הדברים".
 
                                               
                                                    מנהל מקווה ישראל, קראוזה
 
באותו היום חזרנו לחדר האוכל ואכלנו צהריים כולנו יחד, השביתה הסתיימה. אומנם התבטאויות על הטהרנים מדי פעם עדיין נשמעו, אך בלשון רפה ומעבר לגב, אבל ביטויים כמו גירוש והגליה לא נשמעו יותר.
 
     
 
בתקופת שהותי במקווה ישראל הגיע לבקר את ילדי טהרן מנהל בית היתומים בטהרן הנריק גרינברג אשר עבד עתה בסוכנות, בליבי היה כעס רב על התנהגותו ויחסו אליי. יחד איתו הגיע ד"ר הנס בייט מזכירה האישי של הנרייטה סאלד וראש עליית הנוער.
 
              
                    ד"ר הנס בייט                      עצי הפיקוס הבנגלי
 
לא רציתי להגיע למפגש אבל רק מכיוון שד"ר הנס בייט בא הסכמתי להשתתף, הפגישה התקיימה מתחת לפיקוס הבנגלי המפורסם אשר בצילו נפגשו הרצל חוזה המדינה והקיסר וילהלם בנובמבר 1898. היה זה עץ נדיר ומיוחד שמענפיו ירדו שורשי אויר עד לקרקע. לחצנו ידיים וד"ר הנס בייט פנה אלי ואמר לי כי שמע עלי מפי גרינברג, הוא הבטיח לי שאם אלמד טוב ואסיים את בית הספר וארצה להמשיך וללמוד הוא יעזור לי. הנריק הזמין אותי להתארח בביתו לשבת, בשמו ובשם אשתו אשר מסרה לי דרישת שלום חמה ושהיא מאד רוצה לפגוש אותי. מאד כיבדתי וחיבבתי אותה וזכרתי אותה כאישה טובה, ואכן באחת השבתות נסעתי להתארח שבת בביתם בירושלים, הנריק טייל איתי בכותל ובמגדל דוד, כאשר עמדנו למרגלות מגדל דוד הוא אמר לי "מיכאל, אנחנו עומדים עכשיו במקום שכל העולם היהודי פניו וליבו מכוונים אליו, כאן נמצאת ההיסטוריה של העם שלנו במשך אלפי שנים ואנחנו זכינו להגיע ולהיות ולחיות את חיינו כאן". מפגש זה הביא לפיוס בנינו, סלחתי לו על כל הכעסים שהיו בליבי עליו, הבנתי אז כי חייב היה לנהוג בנו בנוקשות וקשיחות כמנהל וכמחנך, היינו ילדים למודי תלאות ומטבענו היינו מורדים ולא היינו מוכנים לקבל פקודות והוראות מאיש ולכן גם הגבנו והתנהגנו בהתאם, והוא כאדם בוגר, קצין פולני אשר התחנך תחת המשמעת הפולנית זאת הדרך היחידה אשר ידע כיצד לנהוג בנו.
 
  היכנס לעריכת כותרת תחתונה לשינוי טקסט זה