הימים ימי אוגוסט 1943 ואנחנו הגענו לסוף המסע המפרך לארץ ישראל, לאחר שנרגענו מהמפגש הראשון בנהריים ליד גשר בנות יעקב עלינו שוב למשאיות אשר הביאו אותנו ליד חיפה למחנה עתלית. לרגע נחנקתי, שוב מחנה, צריפים, גדר תיל, לאן הגענו ? בטהרן סיפרו לנו על הפרדסים ועל התפוזים, היכן הם ?ואכן לא חלף זמן רב והגיעו משאיות עם אוכל וגם תפוזים. נערך מסדר ועברנו חיטוי במין אבקה צהובה אשר חדרה לתוך הבגדים, מאובקים בגוון הצהוב קבלנו סבון ונכנסנו למקלחות, ניקוי הבגדים ומשם לחדר האוכל. על השולחנות מכל טוב, בנתיים הגיעו אנשים רבים והתחלנו ללמוד מילים ומושגים חדשים כמו עליית הנוער והסוכנות היהודית, הבנו שאנחנו הקבוצה השנייה של ילדים שהגיעה מטהרן, הקבוצה הראשונה הגיעה כששה חודשים לפנינו דרך הודו בהפלגה למצרים ומשם לארץ ישראל, קבוצה זו מנתה כ- 800 ילדים והם גם זכו בטהרן למדריכים ומדריכות שהגיעו מארץ ישראל.

לאחר שלושה ימים בעתלית עברו למוסד אהבה בקרית ביאליק שליד חיפה, מוסד מסודר ומאורגן, טובל בירק וגנים, כאן החל המיון שלנו על ידי ועדה של הסוכנות בנוכחות הנרייטה סאלד⁸, היא ם  הנוער העולה. מבוקר עד ערב נכנסנו אחד אחד למשרד נשאלים שאלות על בית הורינו והמשפחה שהייתה לנו, כולם רצו לעזור לנו, כולם רצו לטפל בנו. שאלו אותי אם לאבא היה זקן, האם נהג להתפלל מדי יום, עניתי כי לאבא לא היה זקן אבל בביתנו היה אוכל כשר ואבא נהג להתפלל בבית הכנסת בשבתות ולערוך קידוש בבית. על פי תשובותינו חילקו אותנו לקבוצות, נוער דתי או נוער חילוני, היו ויכוחים רבים בוועדה עד אשר הנרייטה סאלד, אישה קטנה וטובה הייתה מרימה את ידה, כולם היו משתתקים והיא הייתה אומרת את דברה באנגלית ומתורגמן תירגם את דבריה לעברית, לאידיש ולפולנית.

        
                                                                                            הנרייטה סאלד