היום המיוחל הגיע ושוב אנו עולים על משאיות של הצבא הפולני, יוצאים לדרך לכיוון עיראק, נאמר לנו שמצפה לנו דרך קשה וארוכה, עלינו לעבור את הרי איראן וכורדיסטן ורק אז נגיע לעיראק ויעדנו הוא בסיס הצבא הפולני החונה בעיראק. ואכן הדרך הייתה קשה ומסוכנת מאד, המשאיות נסעו באיטיות רבה, באזורים רבים הדרכים היו שבילי הרים צרים ומפותלים שהמשאית בקושי רב עברה בהם, מצד אחד חומת סלע אימתנית ומצד שני תהום תחתיות, נראה היה כאילו אלה שבילים המיועדים לחמורים ולא למעבר משאיות, נסענו רק בשעות היום ובלילה היינו נחים לאחר שעברנו את ההרים התחלנו לחצות את כורדיסטן, הנוף הררי עם שטחי מרעה וחקלאות מפגרת, ג'מוסים, חמורים, כבשים, עיזים, סוסים וגמלים. חום איום שרר, נסענו למישור במהירות עד אשר הגענו לקִירְקוק שם הכניסו אותנו למתבן ענק אך לפני שהספקנו להתמקם התקיפו אותנו יתושים, עקצו אותנו בכל פינה חשופה אפשרית, מקום העקיצה היה מתנפח מיד וגורם לגירוד, זכרתי שבסיביר היינו מורחים את עצמנו בנפט כדי להתגונן מפני היתושים אבל כאן היינו חשופים לגמרי, לאחר זמן מה הגיע חייל והביא משחה להגנה וקילות שמתחנו מעל המיטות ורק כך יכולנו להירדם.

    

היהודים המקומיים הזמינו אותנו לשבת בחברתם, הם היו לבושים בחליפות אירופאיות אבל חבשו תרבוש טורקי אדום על הראש, הם היו סוחרים ובעלי חנויות טקסטיל, זהב. בכל המקומות שעברנו בדרך היהודים היו לבושים כמו הערבים, עָבָּיות שהן מעין שמלות, ותרבוש על הראש, חלקם יחפים ולחלקם סנדלים, אנחנו מעולם לא ראינו יהודים כאלה ולהפתעתנו אפילו אידיש הם לא ידעו, היה להם ז'רגון משלהם שהיה מעין שילוב של ארמית וערבית וטורקית.

 

שוב אנחנו בדרכנו הלאה לכיוון ירדן, חולפים על פני שטחי בזלת שחורים עצומים אשר גורמים לתחושת מועקה ומשני צידי הדרך ערבים עם חמורים וגמלים חובשים כאפיות, חלקם שחור לבן, חלקם עם נקודות אדומות, כלי רכב צבאיים אנגליים חולפים על פנינו עמוסי שקים. מדי פעם חנינו ליד בארות מים ומנוחה קלה ומיד המשכנו בדרך.

 

המסלול מטהרן לישראל

מתח רב היה באויר והציפייה רבה להגיע לארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ היהודים שניתנה לעם היהודי והוא גורש ממנה ועכשיו חוזר אליה אחרי השואה האיומה.

 

ככל שהתקרבנו לגבול שרנו שירים "על נהרות בבל" ו"אנו נושאים לפידים" שהפךלהיות ההמנון של ילדי טהרן, למדנו אותו מאחד מהשליחים מארץ ישראל שהגיעלטהרן. היינו מאד מתוחים וכל אחד היה מכונס בתוך עצמו, חיכינו לרגע שנעצור ויודיעו לנו אתם על אדמת ארץ ישראל ואז נוכל לרדת להשתטח ולנשק את האדמה. וכך היה כאשר הגענו לנהריים וגשר בנות יעקב, ריצה מטורפת מהמשאיות, אנו רואים את הכנרת לפנינו, מנשקים את האדמה, מתחבקים ומתנשקים, הקצינים הפולנים והנהגים לא היה מסוגלים להבין את התגובה וההתנהגות שלנו, צוהלים, קוראים הידד פלשתינה ארץ ישראל.

 

                     

 

לחץ כאן למעבר לפרק הבא