מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, קבוצת הכדורגל

יום אחד הגיע למגרש הכדורגל אחד האזרחים מהמחנה השכן, הוא עישן מקטרת ופנה אלי ואמר לי "לפני שאתם באתם לעולם, אני הייתי אחד המאמנים של הכח וינה⁶", דבריו עניינו אותי, הושבתי את כל ילדיי הקבוצה ושוחחנו, ספרתי לו שאני ראיתי את הכח וינה כאשר הייתי בן חמש. הוא המשיך לספר לנו את עלילותיה של הקבוצה היהודית הכח וינה ואנחנו האזנו והוקסמנו. שמו של אדם זה היה פָּלְמָאִי והוא הציע לאמן אותנו, ברור שמיד הסכמתי, באותה תקופה פתחתי דף חדש עם המנהל וביקשתי מהאיש לבוא למנהל כדי לקבל את רשותו. ואכן הלכנו למנהל, ברכתי אותו לשלום והוא הושיט את ידו ואמר שהוא מקשיב, סיפרתי לו מי האיש והוא הסכים לקבלו לשיחה ונאות לסייע בכל שיוכל. שמחתי מאד והרגשתי גאווה רבה על כך שמעשיי מצליחים, הכנסתי את האיש למנהל, הם לחצו ידיים ואני פניתי לצאת מהחדר אבל המנהל פנה אליי ואמר "קוּקֶרֶק (במקום קוקר) הישאר איתנו." התנהלה שיחת היכרות ואז פנה אליו המנהל ואמר לו "קוקר הוא מנהיג ועושה דברים טובים, הילדים שומעים לו אפילו יותר מאשר לי ואני רוצה לעזור להם כדי שהם יצליחו" האיש ביקש שיתנו לנו שתי חליפות בגדים בצבע כחול לבן כדי שנראה כמו קבוצה ובמיוחד כמו הכח וינה ואמר שאנחנו נתחרה עם בית הספר, עם הפולנים ואולי גם עם הקדטים של הצבא, הוא אמר שהוא יאמן אותנו ויכניס אותנו למשמעת ומסגרת. האיש אכן היה בעל מקצוע, אדם לבבי, חכם ובעל ידע רב, התחלקנו לשתי קבוצות והוא אימן אותנו שלוש פעמים בשבוע. הוא גיבש אותנו ולחדירה ברוח אחדות, הוא לימד אותנו שקבוצה היא כמו יחידה ופעלת כמו תזמורת, כל כלי יש לו צליל שונה ותפקיד שונה ועליו לעשות את תפקידו אבל כאשר כולם מנגנים יחד נשמעת מנגינה נפלאה, כך גם בכדורגל, כל אחד חייב להיות מצוין בתפקידו, המנצח על התזמורת הוא הקפטן וזה הייתי אני, הייתי מנהיג הקבוצה, ביצעתי את ההוראות שנתן לי בדייקנות, הייתי בועט בשתי רגליי והיה חדור נחישות להצליח ולהצטיין, הוא היה נוהג לומר לנו שחוכמת המשחק היא לשחק עם הראש, עיניים פתוחות, ראש מורם, לראות את כל מה שקורה על המגרש, תנועות השחקנים, תנועת הכדור, לבעוט במדויק ולהחזיק בכדור בביטחון ולא לאבד אותו, למסור ולהגיע למטרה במהירות כאשר המטרה היא השער.

היינו קבוצה מגובשת וממושמעת, לפני כל משחק נחנו והמנהל דאג לנו לביגוד שהיינו מקבלים מהמרכז הפולני בטהרן, שתי חליפות בצבע חאקי צבאי וכן גם בגדי ספורט. המשחק הראשון שלנו היה נגד קבוצת הכדורגל של הבית הספר שהיה במחנה בקבוצה היריבה היו בחורים מכל הגילאים והם היו בוגרים מאיתנו. המשחק נערך במגרש שבשדה התעופה. השופט היה כומר בדרגת סרן והכוונים היו פולנים. המשחק החל והקהל סביב כל ילדי בית היתומים וכל הפולנים, כעבור עשר דקות משחק, אברהם הקיצוני הימני בועט כדור מדויק אליי למרכז הרחבה ואני מהאוויר מבקיע ישר לתוך השער. כל הקהל של בית היתומים השמיע קריאות עידוד ומחיאות כפיים. ובנתיים השופט מרים את ידו ופוסל את השער בטענה שהכדור יורט מהאוויר ולא נגע בקרקע, המאמן שלנו מתקומם ואומר לו שזה היה כדור וולֶה יפה וחוקי אבל השופט בשלו, המשחק מתחדש, הקבוצה היריבה משחקת באלימות רבה וכל הזמן מכסחים אותנו אבל אנחנו זריזים מאד ומהירים ותקפנו כל הזמן עד ששוב באה ההזדמנות, אברהם הקיצוני הימני שוב מרים כדור מדויק אליי למרכז, אני קולט את הכדור מוריד אותו לדשא ופורץ קדימה, מטעה את השחקן שעומד מולי שהיה ענק וכבד תנועה בועט בעיטה ומכניע את השוער. יצאנו להפסקה, המאמן חילק לנו הוראות, אני זוכר אותו אומר להחזיק בכדור לא לאבד אותו, מסירות ברחבת ה-16 ולא לעשות עבירות, להשתדל למנוע מהם לעבור את מחצית המגרש כך שלא יהיה להם למי למסור, ההפסקה הסתיימה ואנו עולים שוב למגרש ביתרון של שער, המשחק הפך לאלים עוד יותר, בעיטות לרגליים ודחיפות והפלות בכוח, השופט העלים עין מהעברות ומכל עשר עברות היה שורק על אחת. לאחר מספר דקות של משחק שוב הגענו למצב הבקעה, חדירה מהירה למרכז, שלי ושל שני קשרים ימין ומשמאל והנה אנחנו מול השוער, בעיטה ואנחנו ביתרון שתיים-אפס. המאמן מסמן לנו לרדת במהירות להגנה כדי לא לאפשר להם להגיע לרחבת השער שלנו וכך עשינו, אבל הקבוצה היריבה לא קיבלה את הפסדה והתחילו לקרוא לנו יהודים מלוכלכים כמובן שמיד עניתי להם חזירים מזוהמים, ראשי כרוב מטומטמים כפי שהייתי נוהג תמיד, לפתע אני חוטף בעיטה ללא כדור מבחור פולני גבוה, מיד ללא היסוס הכנסתי לו אגרוף בבטן ובעיטה ברגל והוא נפל ארצה ברחבת ה-16, השופט שרק מיד לפנדל, בשורות הצופים החלה גם כן מהומה, המשחק הפך למלחמה, כל כמה שניות מישהו שכב על הדשא, השופט נמנע מלשרוק עברות אבל אנחנו נלחמנו נמרצות ולא אפשרנו להם לפרוץ לרחבה, השופט עשה הכל כדי להקל עליהם ולאפשר להם לנצח אפילו האריך את המשחק ב-15 דקות אבל אנחנו לא ויתרנו ולא נכנענו והרגשנו שאנחנו נלחמים על הכבוד שלנו, כולנו היינו בהגנה ואני מדי פעם הייתי פורץ קדימה ורץ לכיוון השער הפולני והבחורים היו שולחים לי כדור גבוה, וכך למרות הארכת הזמן השופט האנטישמי שרק לסיום המשחק. בשלב זה פרץ הקהל הפולני למגרש ויחד עם השחקנים הפולנים החלו להכות אותנו, לא טמנו ידינו בצלחת והשיבונו מלחמה עם כל הבא ליד, אבנים, מקלות ואגרופים עד אשר הגיעו שוטרים צבאיים פולנים, משני הצדדים היו פצועים אשר פונו למרפאה, השחקנים הפצועים שלהם עלו על משאית צבאית ואנחנו המשכנו ורדפנו אחרי הצופים הפולנים וחבטנו בהם ללא רחם, גם אצלנו היו פצועים אבל ראשנו היה מורם. אחרי שהתרחצנו וקבלנו טיפול רפואי, אספו אותנו המאמן והמנהל ואמרו לנו שהם לא יעברו על זה בשתיקה, על התנהגות הפולנים ועל אופן ניהול המשחק על ידי השופט. במחנה הופיעו החיילים היהודים מהצבא האמריקאי אשר שמעו על מה שקרה במשחק והם הודיעו לנו שהם מגישים תלונה חריפה לפולנים, וכך גם עשו החיילים היהודים שהיו בצבא האנגלי. הפולנים נבהלו מהתגובה וביקשו מפגש פיוס בין שתי הקבוצות בתוך כל המהומה הגיעה פתאום ידיעה למנהל שהבת של גנרל שיקורסקי שגם היא קצינה צריכה להגיע לביקור בבית הילדים היהודי פולני. גנרל שיקורסקי וגנרל אנדרס היו האחראים על הצבא הפולני הגולה ועל כל האזרחים שהיו כפופים להסכם בנות הברית. בעקבות הביקור הצפוי נדחה עניין הפיוס.