|
במהלך אחד מאימוני הכדורגל שערכנו אספתי קבוצה של חברים טובים וגיליתי להם על המבצע הסודי שאני מתכנן, להגיע למעונו של השאח, פוסטולסקי הסביר לי כיצד להגיע לארמון, מכיוון שדה התעופה יש ללכת לכיוון ההרים, פוסטולסקי היה נהג והכיר את הדרכים. ארגנתי את החבורה אבל את הילדים הקטנים לא רציתי לקחת איתנו, הדרך ארוכה וחם מאד והייתי בטוח שיהיה להם קשה ושהם רק יקשו עלינו. אבל הם התחננו והבטיחו להתנהג כמו חיילים ממושמעים והיה לי קשה מאד לסרב להם. הודעתי להם שביום ראשון, יום שאין בו לימודים, אחרי ארוחת הבוקר כל אחד ייקח כמה בקבוקי שתייה וכולנו ניפגש במגרש הכדורגל שבשדה התעופה, שם נעשה מסדר יציאה ומתחילים בצעדה מלווה בשירי הצבא הפולני לכיוון הארמון. בלילה שלפני שקט מוחלט היה וכולם הלכו לישון מוקדם כדי לאגור כוחות.
בבוקר כל החבורה הגיעה כולל הילדים הקטנים בגילאי 7-8. ערכנו מסדר יציאה והתחלנו לצעוד בצידי הדרך לכיוון ההרים, היה חם מאד אבל אנחנו צועדים ושרים לאחר הליכה של כשעתיים עצרנו למנוחה, המים שהיו לנו נגמרו ואני עליתי לכיוון ההר לחפש מים ולפני מערה גדולה ובפתחה קופסת פח ומעין מפל של מים זורמים בתוך המערה, בעזרת קופסת הפח טעמתי את המים והם היו קרים וטעימים מאד. הזמנתי את כל הקבוצה, הילדים נעמדו ולפי תור כולם שתו, שטפו את הפנים והרטיבו לעצמם את הבגדים, בחוץ היה חום של ארבעים מעלות והמים הקרים היו הקלה נעימה לאחר המנוחה וההתרעננות שוב ממשיכים בדרך, לאחר כברת דרך ופיתול גדול במסלול אני מבחין בהר ובראשו מבנה של טירה, כאשר הגענו למרגלות ההר אשר לשמחתי לא היה כל כך גבוה כפי שנראה לי מרחוק מצאנו שוב מעיין מפכה ושוב עצרנו לשתיה והתרעננות והתחלנו לתכנן את העלייה בהר.
.jpg)
נערכנו בטור עורפי כאשר אני מוביל בראש והתחלנו לעלות במעלה ההר. הכל סביבנו שקט ורק כל צעדינו חורקים על דרך העפר, בשלב מסוים דרך העפר מתרחבת ומולנו באים שני שומרים, לראשם קובע פלדה משונה ובידיהם חנית ארוכה ובקצה להב מתכת., התקרבתי אליהם ובעזרת תנועות ידיים ניסיתי להסביר שאנו רוצים להיכנס לראות את הארמון והם מכוונים אלי את החניתות, מסמנים בידם ואומרים לי בפרסית ללכת משם, בתחילה הם היו שניים אך חיש מהר היו שם עשרה והם מנפנפים בידיהם ומסמנים לנו להסתלק משם.
ההר עצמו היה בגוון אדמדם, עם הרבה אבנים משוננות חדות כמו זכוכית ובעת הירידה אחד הילדים בשם שמואל מעד והתגלגל במורד ההר, הגענו אליו במהירות, היו לו חתכים בידיים וברגליים וכולו זב דם. הורדתי את החולצה שלי וקרעתי ממנה רצועות בד, השכבתי אותו על האדמה ליד הנהר, שטפתי את פצעיו, וחבשתי אותו בעזרת התחבושות המאולתרות שעשיתי מרצועות הבד. בעזרת שתי חולצות של שני ילדים אחרים ושני מוטות שמצאנו אלתרנו מעין אלונקה, השכבנו עליה את שמואל, נשאנו אותו כל הדרך חזרה ומדי פעם התחלפו נושאי האלונקה. שוב חנינו ונחנו ליד מערת המים, והנה הגענו סוף סוף חזרה למחנה, הורתי לכולם לא לספר על מה שקרה לשמואל, הבאנו אותו למרפאה, שם חיטאו את פצעיו ביוד וחבשו את פצעיו כיאות. הכל היה בסדר עד שעת הצהרים, אנחנו לא היינו בחלוקת האוכל אבל מישהו מהילדים הקטנים פלט בטעות את הסוד והסיפור התגלה למנהל.
המנהל הזמין אותי למשרדו והודיע לי "קוקר אתה בעונש, יומיים לא תקבל אוכל ובחלוקת הבגדים אתה לא תקבל בגד – אני אחנך אותך כך שתשכח שאתה יהודי." שתקתי כאשר דיבר וכשסיים אמרתי לו "אני מקבל עלי את העונש אבל איש לא יצליח לגרום לי לשכוח שאני יהודי, אני בן ליהודי בעל דרגה בכירה בצבא, אחי סגן ואבי מפקד גדוד והם יהודים ואני יהודי, ויהודי אשאר תמיד !". "אל תתחצף" הוא ציווה עלי "כי אחרת תרגיש את נחת זרועי" והסתובב במהירות והלך.
היו לנו שתי מדריכות-מטפלות ואשתו של המנהל הייתה אחראית עליהן, לכולם ניתנה הוראה מיד לא לתת לי אוכל וכאשר כולם הלכו לחדר האוכל עם המסטינגים בידיהם אני נשארתי שוכב במיטתי, כאשר חזרו חבריי מהארוחה, הם קראו לי ואמרו "הברחנו לך אוכל, קח ותאכל ואנחנו נשגיח שאיש לא מגיע", הודיתי להם ואמרתי להם שהם חברים טובים אבל אני נענשתי ואני אעמוד בעונש שקבלתי בכבוד, סירבתי לאכול מהאוכל שהביאו לי. יצאתי מהמגורים החוצה ופגשתי את המדריכה צילה, היא הייתה אישה טובה, היא הודיעה לי שאשת המנהל מבקשת שאגש אליה. אשת המנהל הייתה גם כן אישה טובה, היא טיפלה במסירות בילדות הקטנות ואני חבבתי אותה. היא הושיבה אותי והחלה אומרת לי "הֶנְרִיק בעלי אוהב אותך מאד, הוא תמיד אומר שאתה הילד הכי נקי ומסודר אבל מתלונן על כך שאתה שולט בילדים, מפר את ההוראות שלו לא מבקש רשות מאיש חוץ משני הילדים הגדולים ולא מכיר בסמכות שלו." היא המשיכה בדבריה וביקשה "נסה להגיע להבנה עם הֶנְרִיק המנהל, הנריק נמצא בפגישה בעיר עם המנהל הפולני, אני יודעת שאתה בעונש אבל אני מחבבת אותך, בוא שב ותאכל." הודיתי לה על הצעתה אבל סירבתי ואמרתי לה שקיבלתי עונש ואני אעמוד בו בכבוד, העונש לא קשה עליי, כבר קבלתי עונשים רבים בעבר וסבלתי חרפת רעב קשה פי כמה והעונשים האלו שהוא נותן אינם משפיעים עליי כלל ואני לא יכול לסלוח לו על הביטויים האנטישמיים ועל כל הצעקות, אני בא מבית פולני הרבה יותר ממנו ותמיד היינו יהודים גאים ופולנים גאים אז אם הוא רוצה שנגיע להבנה שיפסיק לקלל ולהעליב בפולנית, התנהגות כזו אינה הולמת קצין פולני ועד אשר לא יחדל מכך לא תהיה הבנה". היא הבטיחה לי שתדבר עם בעלה, הפצירה בי שוב לאכול אך אני עמדתי בסירובי, נישקתי את ידה כפי שנהוג אמרתי שלום והלכתי לדרכי.
לאחר הנאום הארוך שלי שבו פרקתי את הכעס שהיה עצור בתוכי נרגעתי מעט ולעת לילה הביאו לי מסטינג עם אוכל, אכלתי אבל המשכתי לשחק את תפקיד הגאה. למחרת הגיעה המדריכה רחל, היא מאד אהבה אותי, תמיד עזרתי לה לסחוב ערימות בגדים וסירים והיא הייתה אישה טובה שטיפלה בנו במסירות במיוחד בילדים הקטנים. היא אמרה לי "תבוא לחדר שלי לאכול וגם תבחר לך בגדים לפני החלוקה", שוב חזרתי על עמדתי שאני בעונש ואני אעמוד בו בכבוד והוספתי כי זה רק מוסיף לי כבוד ואני גאה בעצמי, "שמע מִיכָלֶצִ'קו שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אבל את הדברים שאמרתי לך עכשיו מסרה אשתו של המנהל, היא דיברה עם הנריק המנהל והוא ביקש שאני אבוא אליך ואומר לך שהעונש הסתיים ושהוא יתחשב בדברים שביקשת" היא חיבקה אותי ואימצה אותי חזק אל חזה ובכך הסיפור הסתיים והחיים חזרו למסלולם היינו עורכים מצעדים ושרים שירים וכולם הצטרפו, המשכנו באימוניי הכדורגל ובלמודים בבית הספר.
|
.gif)
