מגן עדן לגהינום וחזרה לאושר, יוצאים לדרך לאיראן

בנתיים החלה וָנְדָה, מקריאה שמות ומארגנת את הילדים בקבוצות אשר בקרוב ייסעו לאיראן לבסיס של הצבא הפולני בטהרן. המתח הלך וגבר, היא כבר הקריאה את שמותיהם של ילדים של שלוש קבוצות אך אני ואחי עדיין לא הוזכרנו, שאלתי אותה "מה עם האחים קוקר ?" ותשובתה הייתה "כנראה שהם לא ישלחו אל מעבר לגבול", תשובתה הפחידה אותי, עליתי למנהל וספרתי לו שהקריאו את רשימת השמות של שלוש קבוצות היוצאות לאיראן אך שמנו לא הוזכר ושנאמר לנו שכנראה לא נישלח, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שאנחנו ברשימות ואין לנו מה לדאוג היא פשוט טועה.

ואז יום אחד הגיעה ההודעה שכל כך חיכינו לה, ילדי שלושת הקבוצות התחילו לארוז את חפציהם, הקריאו שוב את רשימת השמות ובקבוצה הראשונה שמות כל עשרת הילדים אשר היו אצל אסתרה וביניהם כמובן גם שמנו – האחים קוקר. עלינו על משאיות צבאיות נהוגים על ידי נהגים פולנים ויצאנו לדרכנו לפרס טהרן עד אשר הגענו לגבול הרוסי-פרסי, בגבול נערכה לנו בדיקת חפצים, הפשיטו אותנו וחיפשו דברי ערך, היו ילדים שהחביאו טבעות זהב של הוריהם, שעונים, עגילים, הרוסים לקחו את כל מה שניתן היה, מעבר לגבול חיכו לנו משאיות צבאיות עם נהגים הודים שחורי עור שהיו חיילים בצבא האנגלי. ושוב אנו בדרך, עולים ויורדים הרים ומדרונות גבוהים ותלולים מאד, דרכים לא סלולות, פניות רבות ומקומות רבים בהם הראות קשה מאד, מראות הדרך היו מפחידים מאד, מדי פעם היינו עוצרים למנוחה והנהגים היו מבעירים אש ומחממים אוכל, התקרבתי אליהם והם נתנו לטעום ממזונם, אורז עם רוטב אדום, הכנסתי את הכף לפי והרגשתי שהפה שלי עולה באש, לא יכולתי לנשום או להגיד מילה, הם נתנו לי לשתות מים, המזון ההודי הינו חריף מאד ואני לא הייתי מורגל בכך. אחרי המנוחה שוב עולים למשאיות וממשיכים בדרכנו, כך נמשכה לה הדרך עד אשר הגענו לעיר מָשְהָד.