.gif)
בעקבות כל האירועים צץ בראשי הרעיון לרסק ולנתץ את הפסל של מריה וישו, גם הילדים הגויים לא אחת קיבלו עונשים לכרוע לפני פסל הגבס הזה בשל קטטות בין פולנים ואוקראינים וגם בין הפולנים לבין עצמם. גמלה ההחלטה בליבי "יש לנתץ את הפסל (האולְטַש)". בא מולי בחור בשם רַיְיף שהיה מעט גדול ממני, הוא היה חזק, רגזן ועצבני ובידו הימנית היה חסר האגודל ובכל פעם שהיה מתקוטט עם גוי אחר וחוטף מכה היה עובר ורץ ונושך את ידו מכעס ומשמיע קול זעקה, פניתי אליו ואמרתי לו בוא נתפוס גוי שיעבור כאן, נעמוד מולו והוא יתחיל להתקוטט איתך, אני אזנק מהצד לבוא עזרתך, נכה אותו ונדחוף אותו על הפסל שעמד כשני מטר מהקיר והוא ייפול ויתרסק. ואז הוא יהיה זה ששבר את הפסל, עודדתי אותו ואמרתי לו שלא יפחד ושאני אני אגן אליו, הרי אני האחראי על המשמר והשמירה ואכן כך היה, הופיע בחור גדול ג'ינג'י, רַיְיף נעמד מולו, הגוי פונה אליו "מה אתה עומד כך יהודון ?", "כך אני רוצה" עונה לו רַיְיף וכמובן שמיד מתחילה קטטה, ובדיוק כפי שתכננו אני מיד מצטרף ומתחיל להכות בו באגרופיי ולרַיְיף צעקתי באידיש "חכה" הדפתי אותו עד מקום בו עמד הפסל ואז הדפתי אותו על הפסל שעף אל הקיר והתנפץ והג'ינג'י שוכב על הארץ בין כל השברים. מחנכים ומחנכות מיד הגיעו בריצה והוא צועק שאנחנו שברנו את הפסל ואני מודיע להם שהוא התנפל על רַיְיף ואני רק הגעתי וניסיתי להפריד ביניהם ואז הוא התנפל גם עליי ובמהלך הקטטה הוא נפל על הפסל ושבר אותו. הורו לשלושתנו להתייצב בפני המנהל, המנהל היה אדם שקט, עם גיבנת מכונס בתוך עצמו. ראשון נכנסתי אני למשרדו ואני מספר לו מחדש את כל הסיפור גם כאשר רַיְיף נכנס הוא חזר על אותו הסיפור, בסופו של דבר פסק הדין היה שהגוי יקבל עשרים מלקות עם חגורה, חייל במדים השכיב אותו על כסא, הפשיל את מכנסיו ואני ספרתי עשרים מלקות בדיוק, כאשר סיים החייל הישבן של הג'ינג'י היה אדום ונפוח וכאשר נפגשנו שנית בפרוזדור לאחר מספר ימים הוא עבר מרחוק עם ראש מושפל. המקום בו עמד הפסל נוקה מהשברים ויותר אין פסל עד ליום שבו עזבנו למקום שבו היינו אמורים לחצות את הגבול הרוסי.
המצב נירגע וגם החזקים הבודדים הפסיקו לתקוף יהודים, רק בלילה בחסות החשכה ובקבוצות המשיכו לזרוק עלינו קופסאות ונעליים. אני ארגנתי את הבחורים שלנו ופקדתי עליהם לאסוף את כל החפצים שהם זורקים עלינו ולזרוק עליהם בחזרה ואז כאשר הם יבואו אלינו להכות אותנו נתקוף אותם בחזרה, אף אחד לא יפחד ולא יברח ומי שיעז יחטוף מכות ממני. וכך התנהלה מלחמה בזריקת נעליים וקופסות וכאשר הגיעו המחנכות והדליקו את האורות הם עשו עצמם כאילו הם ישנים ואנחנו תקפנו אותם אבל אני הראתי להם שכל החפצים שהם השליכו נמצאים לידינו ולא החפצים שלנו לידם ואז האמת התגלתה, וָנְדָה חרקה שיניים וגם המנהל הופיע ואמר שאם המצב הזה יימשך האשמים יענשו בחומרה רבה עד כדי מניעת יציאתם מבית היתומים לאיראן, לאיום הזה הייתה השפעה רבה, אני קמתי ואמרתי שאני אמסור את השמות של כל אלה שתקפו אותנו ובכך הסתיים העניין. שוב המעטים ניצחו את הרבים. היו שלושה שברחו מהמערכה וכפי שהבטחתי באתי אליהם באגרוף קפוץ, היו אלה שלושת בניו של אדמו"ר ידוע, רבי מפורסם בעל חצר גדולה של חסידים, הגדול מביניהם יעקב היה מניח תפילין בסתר בשעה שאחיו שומר על הדלת ומציץ אם מגיע גוי, האח הקטן בן ציון היה תמיד מפוחד. במרוצת השנים האח יעקב נעשה רב בישראל בבני ברק, אחיו דוד אדמו"ר גם כן בבני ברק מחסידות בִּיָאלֶה והאח הקטן נעשה אדמו"ר בלוצרן שבשווייץ.
בנתיים בבית היתומים באשחבד השגרה נמשכת, אני מרגיש יותר חופשי, יוצא מהמשרד לרחוב, משוחח עם השליחות המביאות את הדואר, הימים חולפים והחלום שכולנו מחכים הולך ומתקרב - זמן היציאה מבית יתומים ומרוסיה לכיוון איראן.
באחד הימים אני מקבל מעטפה משולשת שמתוכנה מתברר לי שאחי יעקב ואחותי ברוניה נמצאים בבית הסוהר בעיר אָרִיס. כאשר נפרדנו הם עלו על רכבת כדי להתייצב לצבא הפולני אבל עלו ללא רשות על רכבת צבאית, נשפטו ועונשם היה שנת מאסר וכך גם לא הגיעו לצבא. הם שלחו את המכתב למרכז הפולני (בעת ההיא לא היה צורך בבול) ופנו אליהם בחפשם אותי ואת אחי והמרכז הפולני שלח את המכתב לבית היתומים באָשְחָבָּד, בדרך זו נודע לי על גורלם, כתבתי מספר מכתבי תשובה ומסרתי לדוורית הרוסייה כאשר מען המכתבים היה בבית הסוהר באָרִיס אבל לא היה לי מושג האם המכתבים הגיעו ליעדם.
בבית היתומים פגשתי חבר מסיביר, מִישָה זִירָא, הוא היה גיבן, בן למשפחה דתית מאד, לאביו היה זקן והיו לו שני אחים, שמחתי מאד לראותו, רצתי לקראתו וצעקתי מִישָה זִירָא, והוא עונה לי "איזה מִישָה, איזה זִירָא ? אני מְיֶטֶק זִירו ואני לא מדבר עם יהודים !", לא היה לי מראה יהודי בכלל, נראיתי כמו גוי, בלונדי עם חזות בהירה מדוע אמר לי זאת ? הבנתי מיד, דחפתי אותו אל הקיר ואמרתי לו "אתה מתבייש ביהדותך, אם תמשיך כך אני איישר לך את הגיבנת", הוא הביט ימינה ושמאלה בפחד וסיפר לי כי הוא כאן כבר זמן רב ומפחד הגויים שינה את שמו והסתיר את יהדותו וביקש שאניח לו עד שנצא ואז יצטרף אלינו.
|
