החלה הקראת שמות ולחלוקה לקבוצות למגורים, כל היהודים היו בקבוצה אחת. לכל אחד ניתנו שלוש שמיכות, על שתיים שוכבים ובאחת מתכסים, לאחר מכן הוליכו אותנו לבית המרחץ שהיה מרוחק כקילומטר מבית היתומים, צעדה כאשר הגבוהים מקדימה והקטנים מאחר, טווח הגילאים היה מ- 16 ועד 6, בבית המרחץ כל אחד מסר את בגדיו לחיטוי, קיבל מגבת ונכנס פנימה להתרחץ, הסתבנו בסבון כביסה שחור ובעל ריח רע ויצאנו, בדרך החוצה קבלנו בגד לבן בצורה של שמלה ואת הבגדים שמסרנו בכניסה ואנו שוב בדרכנו חזרה לבית היתומים לבושים בשמלת האסירים שקבלנו ובידינו חבילת הבגדים שעברה חיטוי, ושוב מסדר והקראת שמות והוראות כיצד יש להתנהג, סדר היום היה השכמה, תפילה, ארוחת בוקר, סידור וניקוי של המגורים. חולקנו לקבוצות של שישה והוטל עלינו לטאטא את כל המתקן כולל אזור החניה של כלי הרכב הצבאיים אשר שימשו את החיילים הפולנים אשר היו נוסעים וחוזרים מפרס. המקום כולו היה שילוב של בית היתומים, מחנה צבאי ובית כלא. הבניין הגבוה הכיל את משרדי המנהל והמחנכות ואת חדרי המגורים שלהם שהיו מאורגנים היטב, המפקד היה נמצא שבוע אחד במתקן ושלושה שבועות בפרס, שם הייתה ממוקמת המפקדה המרכזית של צבא פולני הגולה, צבא אָנְדְרֶס. המפקד היה אדם מבוגר בעל שיער שיבה ושפם עבות ובכל פעם שהיה מגיע היו עורכים מסדר ומקבלים את פניו, במרוצת הזמן מינו אותי למפקד המשמר, אשר תפקידו היה לשמור על המחסנים ועל המשרד שבכניסה מהרחוב, באחריותי היה לקבל, למיין ולחלק את הדואר שהיה מגיע, קבלתי גם מעיל צבאי ארוך שהגיע עד הרצפה וכובע מצחייה. שלטתי היטב בשתי השפות, והמראה הבלונדי והבהיר שלי גרם לרבים לטעות ולחשוב אותי לגוי פולני.

המשטר בבית היתומים היה משטר פולני נוקשה, על כל מעשה שלא היה מקובל ספגנו מלקות כעונש. היינו מיעוט יהודי בין כ- 600 ילדים והאנטישמיות באה לידי ביטוי בהתנפלויות על הילדים היהודים ומכות בכל הזדמנות. המחנכת הראשית, וָנְדָה, ביטאה את שנאתה ליהודים באכזריות רבה, היא הייתה מכה את הילדים הקטנים בחגורת עור צבאית רחבה והכריחה אותם לכרוע ברך לפני פסל מגבס של מריה וישו שעמד במרכז האולם. בבוקר היו הילדים הקתולים מתפללים, כורעים ברך לפני הפסל ומצטלבים והילדים היהודים היו חייבים לעמוד דום.

יום אחד נקראתי למשרד הצבאי וכמפקד המשמר ציוו עלי להכין קבלת פנים ומשמר כבוד למפקד המחנה שאמור היה להגיע לבית היתומים. ארגנתי עשרים בחורים, עשרה יהודים ועשה גויים, ובקבלת הפנים הם עמדו בשתי שורות אני נתתי פקודה לעבור לדום ולהצדיע, נגשתי את המפקד וגם כן עברתי לדום, הצדעתי ואמרתי "אדוני המפקד, בית היתומים מקבל אותך בברכה ובכבוד, המסדר לפקודתך המפקד !". המפקד סקר את שתי השורות, הצדיע וקרא "עמוד נוח" ואז פנה אליי ואמר לאחר פיזור לגשת למשרדו, עניתי "ברור המפקד" ושוב הצדעתי והוא ופמלייתו שמנתה כמה קצינים ונהג שלו פנו והמשיכו בדרכם.

התצחצחתי והתמרקתי, הרטבתי את שיערי והסתרקתי ועליתי למשרדו, השליש קיבל את פניי בכניסה ופקד עלי להמתין ונכנס ללשכת המפקד, כאשר יצא אמר לי "כנס", נכנסתי והצדעתי, הוא שאל אותי לשמי ועניתי "מיכאיל קוקר", הוא שאל אותי "מאין אתה בפולין ?", "מהעיר זֶשוב" עניתי, "ומנין לך הפקודות בפולנית ברורה כל כך והנוסח הצבאי ?", עניתי "אני בן לקצין פולני, ליגיונר, קוקר", "קוקר, קוקר" הוא תהה "אתה לא נוצרי" הוא אמר, "לא" עניתי "אני יהודי", הוא קם, ניגש אליי, רציתי לקום גם כן מתוך כבוד והוא פנה אליי באידיש ואמר לי "ז'יד, ז'יד", ליטף את שיער ראשי ושאל "איך מתייחסים אליך כאן בבית היתומים ?", סיפרתי לו שאני כאן עם אחי אבל כולנו כאן אחים, ספרתי לו שאיננו רעבים אך גם איננו שבעים אבל שהמשטר נוקשה מאד ושאנו סובלים מהתנכלויות רבות במיוחד לאחר כיבוי האורות, אנחנו מחזירים מלחמה שערה ונענשים במלקות בחומרה רבה על ידי המחנכת הראשית ונדה. הוא שאל אותי האם התלוננתי בפני המנהל, שהיה איש גיבן ושתקן, עניתי לו שלא וכאשר שאל מדוע עניתי מכיוון שלא חשבתי שזה יעזור ומשהו ישתנה. הוא שאל אותי לתפקידי וספרתי לו שאני מפקד המשמר והמזכיר של המשרד הקטן, שאני מקבל את הדואר לצבא שחונה כאן, חותם לדוורים על קבלת הדואר ודואג לחלוקתו. "היחס אליכם ישתנה" הוא אמר, "ואתה יכול לפנות אלי בכל פעם שתירצה" הוא קם ממקומו ונתן לי קופסת פח שהיה בה שוקולד, דבר שלא ראיתי ולא טעמתי מאז שנשלחנו לסיביר.

הרהרתי בליבי וחשבתי על המילים שאמר באידיש, על כך שליטף את ראשי ועל החמימות שהפגין כלפיי, חשבתי בליבי "בטח הוא יהודי" אבל הדרגה הבכירה, דרגת מג"ד בצבא הפולני הפליאה אותי, לא יתכן שליהודי יש דרגה כה גבוהה בצבא הפולני. בשלב מאוחר יותר התברר לי שהוא יהודי שהמיר את דתו.