הרכבת החלה בדרכה ושקשוק הגלגלים הזכיר לי את הנסיעה הארוכה מפולין לסיביר, כאשר הגענו לטורקמניסטן המלווים הפולנים סידרו אותנו בשלשות והתחלנו לצעוד כשני קילומטר עד אשר הגענו למחנה, על שער המחנה התנוסס דגל פולני, חילקו אותנו לחדרים, בנפרד בנים ובנות, עשרה בכל חדר, הסדר במחנה הונהג על יד מדריכים ומדריכות פולניים וכמובן בשפה הפולנית. הבוקר התחיל בתפילה ולאחר מכן מסדר ועמידת דום ליד הדגל שעמד במרכז המחנה ושירת ההמנון הפולני. את המסדר נהלו מדריך ומדריכה והם שאלו האם יש בנינו מישהו שיודע לתופף, הרמתי את ידי ואמרתי שבילדותי היה לי תוף והייתי מתופף. שלחו אותי לאיש שלבש מדים צבאיים, הוא נתן לי תוף ובחן אותי, תופפתי מארש, הוא הראה לי איך יש לתופף בזמן הנפת בדגל וביקש ממני לחזור מספר פעמים על מה שלימד אותי, לאחר מכן אמר לי להתאמן במשך כל היום וממחר כל בוקר עלי לעמוד במסדר הבוקר ליד התורן ולתופף את המנגינה שלימד אותי. קבלתי גם מדים והייתי מאד מאושר, כולם התייחסו אלי בחיבה במיוחד המדריכים והמדריכות.

אנחנו, הילדים היהודים היינו מיעוט במחנה והאנטישמיות הייתה מורגשת גם מצד הילדים הגויים אך בעיקר מצד המדריכים והמדריכות הפולניים, הם נהגו לצחוק על המבטא של הילדים היהודים, אני לא במיוחד סבלתי מזה כי דברתי את השפה היטב אפילו יותר מהם ולפעמים הייתי אפילו מתקן להם שגיאות, הם גם ניסו להכות ולדחוף אותנו אבל אני מייד הייתי מחזיר להם שבעתיים, היה לי יחס מיוחד ומועדף מתוקף היותי המתופף וניצלתי זאת והגנתי גם על הילדים האחרים ולאט לאט הם החלו להימנע מלהציק לנו, בבית היתומים הזה, הראשון שהיינו בו, שמרנו על אחדות הקבוצה, קבוצת הילדים שהיו אצל אסתרה והגנו ועזרנו אחד לשני ובעיקר לקטנים שבנינו.