הגענו לעיר פרונזה, נפרדנו מאחי הבכור ומאחותי ואני התחלתי לכתת רגליי בעיר הגדולה לחפש את בית היתומים, השעות נקפו ואני ואחי ווק כבר היינו רעבים ועייפים, ווק היה חלש מאד ולא היה מסוגל ללכת יותר, הושבתי אותו על אבן גדולה בצד הדרך ואמרתי לו שאלך לבית החולים שם הם בטח יודעים היכן נמצא בית היתומים. את הדרך לבית החולים ידעתי ולשם הגעתי חיש קל, לאחר שעברתי את השער ונכנסתי לחצר בית החולים באה מולי אישה נמוכת קומה, לבושה במדי אחות לבנים, היא פנתה אלי ושאלה אותי "ילד את מי אתה מחפש ?" אמרתי לה שאני מחפש את משרד הרישום לבית היתומים הפולני בפרונזה כדי להירשם לבית היתומים והיא אמרה לי "אל תלך, אני תיכף חוזרת, חכה מחוץ לשער", אמרתי לה שגם אחי הגדול נמצא לא הרחק מכאן ואני אביא אותו ואחכה לה ואכן היא חזרה ולקחה את שנינו לחדר שבו חולק אוכל בתלושים ודאגה שיתנו לנו ארוחה חמה, ומשם לקחה אותנו לביתה. שמה היה אֶסְתֶרָה קולדרה והיא דיברה איתנו באידיש, ביתה היה ככל הבתים האוזבקים והיו בו שני חדרים גדולים מאד מטבח וחצר גדולה, בביתה מצאנו עוד שמונה ילדים, בנים ובנות , ילדים יתומים שהוריהם נפטרו בבית החולים והיא אספה לביתה, כעת היינו עשרה ילדים, כולנו היינו בערך באותם הגילאים, הייתה בינינו חלוקת תפקידים, אחד היה מנקה את המגורים, חלק היו הולכים למדבר לחפש שיחים יבשים להסקה ולבישול. אסתרה האם המצילה הייתה מביאה אוכל ואנחנו היינו מביאים את המנות שלנו שקבלנו בחלוקה וכך היינו יושבים ואוכלים יחד. היו לנו מים מחוממים כדי להתרחץ והיינו יושבים יחד ושרים.
אסתרה רשמה אותנו במשרד הרישום הפולני כיתומים והיינו מועמדים למשלוח לבית היתומים, היה לנו טוב אצל אסתרה אבל הגיעה השעה והיינו צריכים להיפרד, אסתרה אמרה לנו שאנחנו נוסעים לבית יתומים זמני בטורקמניסטן ומשם נמשיך את דרכנו הלאה אל מחוץ לגבולותיה של רוסיה, היא בקשה מאיתנו להיות יחד ולשמור על עצמנו ואחד על השני ואולי עוד יום אחד ניפגש מחוץ לרוסיה, היינו מאד עצובים על כך שהיה עלינו להיפרד ואני שאלתי אותה למה היא לא מצטרפת אלינו והיא אמרה שהיא הייתה מאושרת מאד לעשות כך אבל המבוגרים יפונו רק בשלב מאוחר יותר. היא ליוותה אותנו אל תחנת הרכבת נפרדנו בבכי מר ועלינו לקרון שהיה מלא בילדים יתומים אבל היו גם ילדים שהוריהם העלו אותם לרכבת כדי להצילם.
.gif)
.jpg)
