זאת הייתה עיר גדולה, היה שוק גדול ענק, בית חולים גדול מאד, תחנת רכבת גדולה עם הרבה מסילות ברזל, העיר הייתה תוססת ופעילה מאד בכל מקום גמלים, סוסים, כרכרות רתומות לשוורים, בתי תה "צָ'חְנוֹת", והשווקים מלאים במזון ופירות, אבטיחים, מלונים, פיתות, לחמים וגם בגדים, סירים וכלי אוכל. נוף אסיאתי, ילידי המקום בבגדים שונים, עם כיפות מרובעות ופני הנשים מכוסות ברעלות.
בקולחוז היה רעב נורא, אחת לשבועיים הייתי הולך מהקולחוז לכיוון פרונזה, לעיר הגדולה להביא את הפָּיוֹק, מנת החלוקה אשר כללה בעיקר חיטה, לכל מבוגר 500 גרם ולילד 300 גרם, את החיטה היינו טוחנים ואפילו את הפירורים שהיו נופלים בזמן הטחינה מאבני הרחיים היינו אוספים, מבשלים עם מים ומלח ומהקמח עושים פיתות או פתיתים. הדרך לפרונזה הייתה קשה מאד וזרועה במרבדי שיחים קוצניים כאשר כל קוץ שלהם היה חד ועבה כמו מסמר, הייתי פושט את הבגד שלי - הפּוּפַּיֵיקָה, פורס על הקרקע ודורך עליו וכך מתקדם באיטיות ודרך שהייתה אמורה להימשך כשעה הייתה נמשכת 4 שעות.
באחת הפעמים שבהן הלכתי להביא את מנת המזון שלנו, היה זה יום חג של בני המקום אך אני לא ידעתי על כך וכהרגלי כשהתקרבתי לבתיהם קראתי בקול "סִיד" כלומר "מים", אחרי שעות של הליכה בחום הלוהט הייתי צמא מאד אך הפעם במקום הג'רה שהיתה מוציאה לי אם הבית רעולת הפנים בכל פעם, נפתח הפשפש ולהקה של יותר מעשרה כלבים התנפלה עליי והחלה לנשוך אותי מכף רגל ועד ראש, נאבקתי בהם בכל כוחותיי אך כאשר תש כוחי והייתי בטוח שכאן יהיה סופי הרגשתי לפתע בזרוע חסונה אוחזת אותי ומרימה אותי כלפי מעלה מצווארון הפּוּפַּיֵיקָה, היה זה ראש הקולחוז רכוב על סוס אשר במקרה עבר במקום, ראה אותי נלחם על חיי והציל אותי משיניהם של הכלבים, מאותו היום התרחקתי מהבתים ולמרות שהייתי צמא לא העזתי לבקש יותר מים, מאז ועד היום הזה למרות אהבתי הרבה לכלבים כל נביחת כלב מקפיצה אותי ממקומי ומחזירה אותי לאירוע זה.
את מעט הבגדים שהיו לנו היינו מכבסים ומיד לובשים, החיים היו עלובים מאד, המעבר הקיצוני מהקור הסיבירי המקפיא לאסיה החמה גרמו לחולי רב בין האנשים, רבים חלו בדיזנטריה וטיפוס ומתו בהמוניהם, עגלות עם חולים פונו לבית החולים בפרונזה, גם אחי הבכור יעקב חלה בטיפוס ופונה לבית החולים, במשך חודשיים ניסיתי כל הזמן לבקר אותו אבל לא נתנו לנו, לבסוף הוא יצא מבית החולים וחזר לקולחוז, שמחנו מאד שחזר בריא, מגולח ראש, בתחילה מאד דאגנו כי הוא לא היה מדבר לעניין אבל אחר כך סיפרו לנו כי חולי טיפוס סובלים עוד במשך שבועיים-שלושה מהזיות, היו היה מדבר על הבית בפולין ועל המשחקים ליד המעיין ואכן כעבור זמן מה ההזיות חלפו.
הרעב היה כבד ותמידי, כל הזמן ניסיתי לחפש פתרונות כיצד להשיג אוכל, הצעתי לאוזבקים להביא להם מים מהמעיין שהיה במרחק קילומטר מבתיהם ולמלא להם את החביות, ההצעה התקבלה ולאט לאט חוג הלקוחות שלי גדל, הכנתי לעצמי אסל, מקל עם שני חוטי ברזל עבים וסיפקתי מים לכולם. בשלב מסוים ראה אותי ראש הקולחוז שהיה רכוב על סוס ושאל אותי אם אני מוכן להביא מים גם לביתו, כמובן שהסכמתי מיד, כאשר הגעתי לביתו הציג אותי בפני אשתו ואמר לה שאני אמלא באופן קבוע את חבית המים, בנתיים נגשתי לסוס היפה שהיה לו וליטפתי אותו ואז הוא שאל אותי אם אהיה מוכן לקחת גם את הסוס למעיין להשקות אותו, שמחתי על כך מאד ואמרתי לו שמילדותי גדלתי בחברת סוסים ושאני מאד אוהב סוסים ואשמח לעשות זאת.
בתמורה על שרותיי החלו תושביי הקולחוז לתת לי פריטי מזון אשר אפשרו לי להאכיל את בני משפחתי הרעבים, אשתו של ראש הקולחוז, אישה שמנה ויפה אשר ילדים לא היו לה נתנה לי כמויות גדולות של פיתות, פירות, גבינות ואורז מבושל, אני הייתי מטפל בסוס ובחצר ומביא מים עד אשר בשלב מסוים הורשתי להשתמש בחמור רתום לעגלת פלטפורמה על גלגלים אשר עליה הייתי מעמיס את הפחים והדליים שהייתי ממלא במעיין.
התלבשתי כמו האוזבקים בגד לבן, מכנסיים וחולצה וכיפה, הבד היה דק מאד. בנתיים רכשתי לעצמי גם מיומנות בשפה האוזבקית וכשהייתי רוכב על סוסו של ראש הקולחוז האוזבקים פחדו והתלחשו ביניהם שאני בנו של מפקד הקולחוז מכיוון שאסור היה לאף אחד לרכב על הסוס שלו.
במתכונת הזאת נמשכו החיים והרעב חדל להציק. בשלב מסוים הגיעה הודעה שכל האזרחים הפולנים, גברים ונשים החייבים בגיוס, יתייצבו, יחוילו וישלחו מחוץ לגבולות רוסיה. לילדים שאין להם הורים יוקמו בתי יתומים בניהול פולני. מתוקף ההוראות, יעקב אחי הבכור ואחותי ברוניה התייצבו לצבא הפולני הגולה, צבא אנדרס4, ואילו אחי וֶוֶק ואני התייצבנו לבית היתומים בפרונזה.
ולדיסלב אנדרס - מפקד הצבא הפולני הגולה
קטע מרשימת המגויסים לצבא "אנדרס" והמיועדים לטהרן
מתוך הרשימה, מספרים 4238 ו- 4239 מיכאל קוקר ווילהלם קוקר מהעיר זשוב