גניבת זרע

העיקרון שגבר המקיים יחסי מין עם אישה אחראי לתוצאות, לרבות הריון, נקבע בפסקי דין רבים ונחשב זה שנים הלכה מחייבת. הגבר יחויב במזונות הילד, בלי קשר לנסיבות ההתעברות. הטענה שהאישה "רימתה" כשהתחייבה להשתמש באמצעי מניעה, לא תישמע בכל הנוגע לקטין ולא תיבחן בתביעת אבהות או מזונות.
על פי תפיסת השיטה המשפטית שלנו, גבר המקיים יחסי מין עם אישה אמור לדעת שהוא נוטל על עצמו אחריות לכל תוצאה ולכל התפתחות היכולה לנבוע מקיום יחסי מין עם אישה. העיקרון כי גבר שהכניס אישה להריון לא רצוי, יחויב במזונות בנו הקטין, ואין שום חשיבות לנסיבות ההתעברות, רצונו או אי רצונו של גבר בהולדת הילד אינם רלוונטיים, ואין לאדם שליטה באפשרויות הביולוגיות היכולות לנבוע מקיום יחסי מין.

טענת הגבר כי הוסכם בינו לבין האם שלא תיכנס להריון, ואפילו התחייבות שניתנה לו להשתמש באמצעי מניעה בטוחים, אינם יכולים להוות הגנה ראויה מפני תביעה למזונות ולאבהות לגבי התינוק שנולד. טענה שהאישה "סידרה" או "רימתה" את הגבר לא תישמע ככל שהדברים נוגעים לקטין ולא תיבחן כלל בתביעת אבהות או בתביעת מזונות.

אפשרות לגבר להעלות טענה מכוח דיני הנזיקין- המישור היחידי בו טענה כזאת יכולה לעלות, היא במישור הנזיקי או במישור החוזי. מכוח עקרונות דיני הנזיקין, השוללים מצג שווא או מצג כוזב, וכן מכוח עקרונות תום הלב והדרך המקובלת על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, יכול גבר לטעון כי על האישה היה לתת גילוי מלא ולפעול בהיעדר זדון.

אישה שביודעין נכנסה להריון, תוך שהיא מציגה מצג שווא בפני הגבר כאילו היא מוגנת מפני הריון - מקימה כנגדה עילת תביעה בנזיקין, או עילה תביעה חוזית. עם זאת, קיים קושי לגבר להוכיח את טענתו. קשה להוכיח שהגבר דרש מהאישה להשתמש באמצעי מניעה בטוחים, כמו גלולות, ושהיא אמרה לו שהיא משתמשת בגלולות ולמרות השימוש הרתה. מטבע הדברים, שיחות בנושא אמצעי מניעה נעשות בארבע עיניים.

גם אם תוכח טענת הגבר כי האישה התחייבה בפניו שאין לה כל סיכוי להרות, אין לכך כל השפעה על חבותו של האב כלפי הילד, הן במזונות והן בנוגע להכרה באבהות. במישור היחסים שבין הילד לאב, מחויבותו של האב קיימת בלא כל קשר להתנהגות אם הילד והשאלה אם היא נהגה בתום לב או לא, ואם עשתה שימוש במצגי שווא או הרתה בזדון (או אף מתוך רשלנות) מתוך כוונה לגנוב את זרעו. ניתן לטעון גם כי לגבר יש רשלנות תורמת.

במספר פסקי דין נבחנה שאלת האחריות הנזיקית והחבות החוזית של אישה, שלכאורה גנבה זרע מגבר. המסקנה היא שבאופן עקרוני עילת הנזיקין של מצג שווא שרירה וקיימת, ואילו היה הגבר מסוגל להוכיח שהוטעה לחשוב כי האישה נוטלת גלולות או משתמשת באמצעי בטוח אחר - ייתכן שהיה זוכה בדין. אבל בדרך כלל מתקשה הגבר – שנטל הראיה הוא עליו - להוכיח כי האישה הציגה מצג שווא בדבר היותה מחוסנת מפני הריון. שאלה נוספת היא, האם ניתן לחייב גבר שנתבע לאבהות ולמזונות לעבור בדיקת רקמות, שנחשבת ראיה מכרעת. העיקרון הוא שאין פוגעים בכבודו של אדם. המימוש המעשי של עקרון יסוד זה מונע מבית המשפט לכפות ביצוע בדיקת רקמות, או בדיקה פולשנית אחרת. זכות היסוד של אדם היא "שלא לדעת על עצמו יותר מאשר ברצונו לדעת", אבל היא כפופה לזכויותיהם של אחרים ונבחנת מתוך התחשבות בהן, ובמיוחד כשמדובר בקטינים. על בית המשפט לערוך איזון בין זכויות היסוד של פרטים שונים המתנגשות זו בזו. לצד זכותו של הגבר שלא לדעת אם הוא האב, וזכותו שלא יכפו עליו בדיקה פולשנית, עומדת זכות יסוד של הקטין לכבוד כאדם, זכותו לדעת את מוצאו ומיהו אביו. זכותו של קטין לדעת מיהו אביו גוברת על זכות הגבר שלא לדעת. בתחרות בין שתי זכויות יסוד אלה, גוברת זכותו של הקטין. בתי המשפט מצאו כי הפגיעה היחסית בילד עקב שלילת זכותו לדעת מי אביו חמורה בהרבה מן הפגיעה בזכותו של הגבר שלא לדעת.

על כן, כל אימת שגבר מסרב לערוך בדיקת רקמות, שמורה הזכות לשופט להכריע כי עקב הסירוב מסיקים שהגבר הוא אבי הקטין, מכריזים עליו כעל אבי הקטין ומחייבים אותו במזונות הקטין.