מפגשים עם הומור - דבי ינקו-חדד, *מאמר: הומור ישראלי

חקר ההומור הנו תחום מדעי מתפתח, אשר משלב בין תחומים שונים כדי לעמוד על טיבו של אופן השימוש האנושי בהומור, תכניו והשפעותיו.

התבוננות בשימושי ההומור מן ההיבט הסוציולוגי-אנתרופולוגי יכול להעשיר במידה רבה את הבנתנו לגבי תפקיד ההומור בחברה הישראלית, והאופן שבו הוא משקף את התרבות הישראלית. הגישה האנתרופולוגית משתמשת במחקר איכותני כדי להעניק רובדי משמעות לתופעות, ושואפת להסביר אותן בהקשר של התרבות בה נוצרו. גישה זו אינה מסתפקת בשרטוט קיומה של תופעה ובכימותה (נניח על ידי ספירת מספר הבדיחות הנוגעות לכל נושא וחלוקתן לקטגוריות) אלא מוסיפה את נקודת המבט של אנשי אותה תרבות ככלי להבנת התופעה נחקרת.

ההומור מציג השקפה חלופית האומרת: "מעמדה זו, ניתן לראות בתופעה זו משעשעת". מסיבה זו היא נתפסת כפחות מאיימת מביקורת ישירה. עם זאת להומור יש עדיין פוטנציאל לערער את יסודות ההסכמה החברתית. מרי דוגלאס (1975) רואה בהומור מכניזם בעל פוטנציאל חתרני, אשר מתגרה במוסכמות על ידי קידום תפיסת עולם הפוכה לזו המקובלת. מסיבה ההומור נשען על התרבות, ומקיים עמה יחסים הדוקים. כפי שכותב כנענה (1990): "הומור אינו חופשי מתרבות או ממצב. הוא מהווה חלק מתרבות ומושפע בצורה ניכרת מהמיקום, המצב, הפרטים והשפה שבמסגרתם הוא מתרחש". (עמוד (232

שכנר (1987) רואה בהומור מעין אינדקס לתרבות. לדעתו הומור מאפשר להתבונן אל תוך התת מודע הקולקטיבי של הקבוצה. במסגרת הקומי כל היבטי התרבות מתומצתים ומודגשים, ומושגי התרבות הבסיסיים מוצגים לראווה עבור המתבונן. הקומדיה מסתמכת על ערכי התרבות, האיסורים שלה, המקצבים שלה, הפחדים שלה והמנהגים שלה. הקומיקאי משתמש בהיבטי תרבות בסיסיים אלה, באותה רוח בה האנתרופולוג מגלה את צפונותיה של תרבות זרה (עמ' 142-143).

גולדברג מציין שלא היה מקובל בעבר לחקור יהודים מתוך ראייה אנתרופולוגית, אך דווקא ההומור היהודי היווה השראה למספר רב של מחקרים, שחלקם עשו בשימוש בהומור היהודי כדי ללמוד על תנאי חייהם והנושאים המעסיקים את היהודים החיים בגולה. למשל ברברה קירשנבלט גימבלט (1972) ביצעה עבודת שדה בקרב מהגרים יהודים בטורונטו ואספה סיפורים ובדיחות מהווי החיים היהודיים. באמצעות ניתוח הסיפורים והבדיחות היא מיפתה את המאפיינים של חיי היום יום בקהילה. מתוך הסיפורים ניתן ללמוד רבות על הקשיים של ההגירה, קיום חיים יהודיים בקרב נוצרים, והווי של הקהילה היהודית.

בצורה דומה בכוונתי לבדוק במסגרת עבודה זו את הגלגול המודרני של ההומור היהודי ולבדוק האם היהודים בישראל הם עדיין בעלי אותו חוש הומור ייחודי אשר אפיין את היהודים בגולה. האם הומור ישראלי ממשיך לעסוק בהיבטים של זהות יהודית וקשור לשילובם של מנהגי הדת היהודים בחיי היום יום.

כאשר החלטתי לעבוד על הגלגול של הומור יהודי לקונטקסט הישראלי עלתה קודם כל השאלה באיזה תכנים להתמקד. האם להתמקד בבדיחות שעוסקות בישראלים, ואם כך כיצד להגביל את ההגדרה של ישראלים? החלטתי להתמקד בבדיחות על ישראלים יהודיים, אך האם ניתן להגביל את ההגדרה רק לבדיחות שנוגעות בנושא היהדות, או שעלי להתבונן בבדיחות שעוסקות בישראלי באופן כללי, בחיי היום יום ובעניינים שקשורים לדת, כפי שההומור היהודי המסורתי עסק בכל ההיבטים של חיי היהודים בגולה, חיי היום יום וגם הדת. כיוון שההומור הנו דבר דינאמי, החלטתי לבחור זירה שבה אנשים מספרים בדיחות זה לזה, ולנתח את ההומור הישראלי (המסופר על ידי ישראלים ואל ישראלים) כפי שהוא עולה מן השדה. בצורה כזו, הוא משקף לדעתי בצורה הטובה ביותר את השימוש שישראלים עושים בהומור בחיי היום יום.

מרי דוגלאס מתייחסת לקשיים המתודולוגיים העולים בעת הניסיון האנתרופולוגי לחקור הומור. מתי אנתרופולוג יודע שנחקר התבדח? האם רק לפי צחוק שהתעורר אצל השומעים? ואם זה כך מה על החוקר לעשות לגבי מקרים שבו הומור אינו מעורר צחוק רם? האם ניתן למצוא תבניות קבועות של הומור בחברה הנחקרת? וכיצד אלה יזוהו? (עמ' 92) אם ההומור תלוי תרבות, כפי שנאמר לעיל, האם מה שמצחיק את בני החברה הנחקרת יכול להיות מובן כקומי על ידי החוקר או החברה ממנה הוא בא? וכיצד ניתן להסביר זאת באתנוגרפיה?

כמו כן נשאל בעת ניתוח הומור האם ניתן לנתח הומור בניתוח שאינו תלוי תרבות? מן הסתם בעת הניתוח החוקר כופה על המידע משמעויות שנוצרו בתרבות שממנו הוא בא, שאינן בהכרח רלוונטיות לתרבות הנחקרת. במקרה שלפנינו בעיה זו אינה עולה כיוון שאני מבצעת מחקר בחברה אליה אני משתייכת. מבחינה זו אני "אנתרופולוגית ילידית" (שוקד, 1998). היתרונות של אנתרופולוג יליד הנן שהוא מכיר את הרקע התרבותי. הכניסה לשדה קלה יותר עבורו כיוון שהוא מכיר את כללי התרבות ומשתלב ביתר קלות מחוקר זר. מצד שני, נדרשת מידה מסוימת של ריחוק בעת ניתוח התופעה, כיוון שחוקר ילידי נוטה לראות את החברה שלו כנורמטיבית, ועליו להתרחק מעט ולשאול שאלות לגבי תופעות חברתיות ולא לקבל אותן כמובנות מאליהן.

הבדיחות במחקר זה נאספו בשתי צורות. הראשונה היא תצפית משתתפת בשיחות בין קבוצות של ישראלים, חברים וקרובי משפחה בערבי שישי. במפגשים אלו המשתתפים תוך כדי שיחה מספרים בדיחות וסיפורים. את הבדיחות שסופרו תיעדתי ורשמתי מאוחר יותר (בסיום המפגש). במהלך המפגשים אדם אחד בדרך כלל יזם סיפור או בדיחה ששמע לאחרונה או שעלתה מתוך השיחה, בדיחה בעלת קרוב לנושא השיחה, משם לאחר שהבדיחה הראשונה הופיעה, נוספו בדיחות אחרות בשרשרת שנבנתה על סמך אסוציאציה, עד שנגמרו לכולם הבדיחות. בנוסף שוחחתי עם כמה מהמשתתפים ושאלתי לדעתם, מה מאפיין הומור ישראלי, והומור יהודי, וכיצד הם מבדילים ביניהם.

חקר ההומור בישראל מהווה המשך טבעי ומתבקש למחקרים הרבים שנעשו בנושא הומור יהודי – צורת ביטוי ייחודית שבה השתמשו יהודים מאז ומעולם כדי להתמודד עם קשיי החיים. המושג "הומור יהודי" נובע מהמשגת ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של סבל דחייה וייאוש (1986, (Nilsen. אחת הצורות המאפיינות את ההומור היהודי הוא ההומור העצמי. אדם היודע לצחוק על עצמו, משתמש באחד ממנגנוני ההגנה היעילים ביותר: בניגוד להומור התוקפני, בו צוחקים לזולת ולחולשותיו, ההומור העצמי מפנה את חיציו לעבר הבדחן עצמו. ניתן להתייחס להומור כזה כאל מנגנון הגנה (זיו, 1986). זיו מגדיר הומור יהודי כ"הומור שנוצר על ידי יהודים, המיועד בעיקר ליהודים ומשקף היבטים מיוחדים של החיים היהודיים".

לדעת אילבירט (1987, Eilbirt) יש שלוש דרישות בסיסיות החייבות להופיע, כל אחת לחוד או בצירוף כל שהוא, כדי שנוכל להתייחס לבדיחה כאל בדיחה יהודית:

1. על הבדיחה לנבוע מהמצב של חיי היהודים או מהניסיון של העם היהודי. לדוגמא:

יהודי נכנס לבית קפה ופוגש מכר קורא עיתון אנטישמי.

"תראה" אומר לו החבר. "כאשר אני קורא את אחד מהעיתונים שלנו כל מה שאני רואה זה סיפורים על אפליה, ההפצצות של מקומות יהודיים, התפרצויות של אנטישמיים, חילול של בתי כנסת. כאן החדשות הן שאנו בעלי כל הבנקים, שולטים בכל כלי התקשורת ואנו הכוח הסודי שמאחורי כל הממשלות. זה "מחייה" לקרוא דברים נחמדים כאלה עלינו".

2. הבדיחה יכולה לשקף אופי אמיתי או אופי כביכול אמיתי, או סטריאוטיפ הנוגע ליהודים.

למשל, הבדיחה הבאה כורכת את המצב היהודי כמיעוט נרדף, עם אהבתו לחגוג ולאכול.

ניתן לסכם את הסיפור שמאחורי כל חגי היהדות במשפט אחד:"הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל".

3. לפי אילבירט ההומור בסיפור תלוי בשימוש בביטויים בשפה המדוברת עם התייחסות ניכרת לאידיש. ההתייחסות לאידיש בכללים של אילבירט נובעת מן העובדה שמרבית ההומור שנותח מקורו בתרבות אשכנז. ניתן באותה מידה לומר שהומור יהודי כולל ביטויים בשפה המדוברת שבה השתמשו היהודים, וזאת בהתאם לארץ המוצא.

כריסטי דיוויס (1986) מציין שברחבי אירופה וצפון אמריקה מרבים היהודים להופיע בבדיחות יותר מבני כל קבוצה אתנית אחרת. בבדיחות היהודים מופיעים במסגרת שלוש תמות מרכזיות:

1. בדיחות יהודיות המבוססות על ניסיונו החברתי המגוון ועל מגעיו התרבותיים של העם היהודי ומורשת רוחנית המחשיבה את היכולת של היהודים לעשות שימוש מתוחכם במילים ומושגים. בדיחות מעין אלה מושרשות במסורת התרבותית, במעמד החברתי ובאורחות החשיבה של היהודים ואינה ניתנות להעברה ולשינוי.

2. בדיחות אנטישמיות המאירות את היהודי באור שלילי וסטריאוטיפי, ששימשו לחיזוק הדעות האנטישמיות שהתקיימו נגד יהודים.

3. בדיחות כלליות המשתמשות בסטריאוטיפ מנהגי-טכסי (במקום הסטריאוטיפ האתני העוין) של היהודי, אך מדובר בבדיחות אשר ניתן להמירן בקלות ולהציב במקום היהודי בן עם אחר, כגון אנגלי או סקוטי, ללא אבדן משמעות הבדיחה. בדיחות אלו לא נוצרו על סמך מאפיין יהודי ייחודי, אלא מתייחסות להיבט סטריאוטיפי כללי, כגון טיפשות או ערמומיות.

לפי אוזובל (Ausubel, 1948) היהודים קיבלו את מזגם מהמפגש עם המציאות המרה.הם תמיד הרגישו שעליהם לחזק את רוחם בנשק הצחוק נגד העולם. למרות תנאי חייהם הקשים יהודים המשיכו לצחוק, אך על צחוקם היה להיות משהו יותר משמחה שטותית, או בידור. זה היה צריך להיות אישור ותשובה מוחלטת לאכזריות העולם. כך בתוך ההומור היהודי יש סוג מיוחד של שנינה המשמשת לא רק כפרשנות חריפה של החיים אלא גם כמתקנת, כסוכן מרכך העוזר להוציא את הצער מהטרגדיה.

במחקר זה הכוונה היא להתבונן בהומור הנוצר על ידי היהודים בארץ והמתייחס להיבטי חייהם והשימושים שהם עושים בהומור במפגש חברתי. כיוון שההומור היהודי כולל היבט של ביקורת על העם היהודי, נשאלת השאלה האם ההומור הישראלי ממשיך במגמה זו? כיוון שתרבות הנה בעלת השפעה משמעותית על מהות ההומור (דוגלאס, 1975) ואנו יודעים שהחיים בישראל שונים מאוד מהחיים שיהודים ניהלו בגלות, סביר גם להניח שחלו שינויים גם בהבעת ההומור. במחקר זה אבחן כיצד השתנה המבט ההומוריסטי היהודי על החיים בהשפעת המעבר מחיים תחת שלטון זר (בארצות והגולה ותחת המנדט הבריטי) לשלטון עצמי. האם הישראלים המשתמשים בהומור ממשיכים לבקר את החברה הישראלית באותה חריפות בו ביקרו יהודים את עצמם כעם בעבר? מה אם כן מאפיין את ההומור הישראלי?

כדי להבחין בין הומור ישראלי לעומת הומור יהודי כללי יש צורך לשאול:

* האם הומור ישראלי דומה או שונה מן ההומור היהודי המסורתי?

בישראל פועלים מספר חוקרים קטן העוסק בהומור, בעיקר מן ההיבט הפסיכולוגי (עם אלו נמנים אבנר זיו, עופרה נבו, וחיה אוסטרובר). דוגמא למחקר על הומור ישראלי מן ההיבט האנתרופולוגי הוא המחקר שעשה אליוט אורינג (1981) פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה UCLA. אורינג חקר את הצ'יזבטים של הפלמ"ח, כדוגמא לסגנון הומור ישראלי ייחודי. המחקר של אורינג התבסס על תשעה חודשים של עבודת שדה בישראל שכללה שיחות עם אינפורמנטים אשר הכירו את הווי הפלמ"ח. יש לציין שעבודת השדה שבוצעה בשנים 1969-1970 התייחסה לתקופה של לפני קום המדינה ודרשה מן הנחקרים התבוננות לאחור לחוויות וזיכרונות של אירועים שהתרחשו כ-20 שנים קודם לכן. הממצאים שלו אפיינו את התקופה שבה נוצרו הסיפורים של הפלמ"ח, התקופה שלפני קום המדינה. אורינג מצא שהצ'יזבטים שימשו כדי לאפיין את דמות הצבר, ובעיקר הפלמחניק, כעלית של היישוב, יליד ישראל שהוא מצד אחד גס, כנה וישיר, ועם זאת בעל פנימיות עדינה. בכך ההומור הפלמ"חניקי משקף את הדואליות של הזהות היהודית הישראלית החדשה.

למרות שההומור בהגדרתו נתפס כיצירה מבדחת שאין לקחת ברצינות, הומור משמש פעמים רבות כלי להשמעת ביקורת ודעה על תופעה, אשר המחבר אינו מעוניין או אינו יכול להציגה כטיעון רציני (לביא,1990). יש הסוברים כי דעה המובעת באמצעות הומור יכולה לשמש ככלי ביקורתי רב עוצמה. כך ניתן לראות מניסיון העבר כי שלטונות תופסים לעיתים תכופות את ההומוריסטים כאיום ואף אינם מהססים להענישם. כך לדוגמא, נאסר ונכלא הקריקטוריסט הצרפתי Honor Daumier (1808-1878), צייר שהטריד את הממסד בציוריו הביקורתיים (גרדוש, 1986, עמ' 182). במלחמת העולם הראשונה הוצנחו קריקטורות צרפתיות מעל אדמות גרמניה על ידי בעלות הברית ככלי תעמולה (הכט, 1918) וברומניה בעת שלטון צ'אוצסקו השתמשו אנשי הסקוריטטה (שירות המודיעין הפנימי) בבדיחות ככלי לאיתור מתנגדי השלטון (פופה, 2003). בדיחות פוליטיות המסופרות בזירה הפרטית אפשרו לתושבים ללעוג לשלטון ולבקרו גם כשביקורת זו הייתה אסורה בזירה הציבורית. במדינות בהן מופעל לחץ על התושבים מצד השלטון הבדיחה הפוליטית פורחת, ועם שינוי שיטת השלטון מספר בדיחות אלו מצטמצם אופן ניכר (פופה, 2003).

במדינת ישראל אשר מאז הקמתה הבטיחה חופש דיבור וביטוי אומנותי הקושי העיקרי בסאטירה ישראלית היא דווקא היעדר הלחץ הממסדי. לפי לפיד (1978): "הקושי הגדול ביותר של סאטירה בישראל הוא היעדר לחץ...במדינה שבה הממסד מסנף אל עצמו את מקטרגיו, במדינה שבה הסיכון הגדול ביותר לסאטירה היא לקבל את 'פרס ישראל' - חסר גורם המדרבן סאטירה לוחמת". (עמ' 54). עם זאת לא ניתן לומר שהומור ביקורתי אינו קיים בישראל. ניתן לראות הומוריסטים פוליטיים ישראלים כבר מקום המדינה, ויש כאלה שפעלו בה כבר מתקופת היישוב. כך לדוגמא ניתן לראות את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" שהחל לפעול בשנת 1927, אשר הפנה מבט עוקצני וביקורתי לחיי היישוב. אלכסנדר (1986) רואה בסאטירה הפוליטית הישראלית: "בבואה בראי עקום, פעמים מבדחת ופעמים עולבת, אך תמיד מוטרדת וכואבת, המלווה בדאגה את החלום הציוני ואת שברו" (עמ' 141).

התיאטרון לא היה המקום היחיד בו הופיעו מבעים הומוריסטיים שעסקו במתרחש בזירה המקומית. קריקטורות פוליטיות החלו להופיע בעיתונות הארץ ישראלית כבר בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לפי גרדוש (1986) הייתה לטבעם של האישים בבולטים בזירה המדינית השפעה ניכרת על העשייה הסאטירית: "שיחק המזל לקריקטורה הישראלית והיא זכתה בשלבי התפתחותה המכריעים לאישיות "ציורית" מיוחדת במינה. היה זה דוד בן-גוריון. בלוריתו המפורסמת, מבנה ראשו וגופו אפשרו זיהוי ויזואלי מיידי. תפקודו הנמרץ שהיה לעיתים שנוי במחלוקת היה מקור בלתי נדלה לפרשנות מרתקת. דמותו העסיקה את הקריקטוריסטים במשך שנים". (עמ' 184)

הקריקטורות בישראל, אשר החלו להופיע בעיתוני סוף השבוע של העיתונים היומיים קיבלו מקום של כבוד לצד טורי הדעות ומופיעים כיום בכל העיתונים היומיים. גם הטלוויזיה הישראלית משחקת מאז הקמתה תפקיד משמעותי כזירה להפצת מסרים באמצעות הומור. בשנים האחרונות ניתן ביטוי גם לאתרי הומור באינטרנט ולהעברת בדיחות בדואר אלקטרוני. הזירה האחרונה, אך החשובה, בה מופיע הומור היא כמובן הספירה הפרטית, בה אנשים מספרים בדיחות זה לזה, ללא תיעוד וללא הגבלה.

את הבדיחות שאספתי ניתן לחלק למספר קטגוריות, לפי הנושא העיקרי שבו עוסקת הבדיחה. השתמשתי בניתוח של דיוויס (1986) כדי לראות האם בדיחות ישראליות ממשיכות את התבנית המוכרת של בדיחות יהודיות. למרבה הפלא ניתן לראות הפרדה בין השימוש במושג ישראלי, והשימוש במושג יהודי בבדיחות. את הבדיחות שמצאתי חילקתי לקטגוריות:

1. הישראלי החכם, המתחכם לבן עם אחרת ומסדר אותו. + הומור תוקפני נגד ערבים.

2. הישראלי הטיפש, בדרך כלל מופיע בדמות "הערס" – דמות של אדם עממי וחסר תרבות או השכלה.

3. בדיחות עדתיות המתארות בן עדה יהודית ישראלית מסוימת באור סטריאוטיפי.

4. הישראלי הטיפוסי – אלו בדיחות המתייחסות להיבטים של נורמות התנהגות בישראל ושל ישראלים.

ב. בדיחות בהן "היהודי" מופיע מול בן דת אחרת, מוסלמי או נוצרי.

* בדיחות מן ההומור היהודי – מדובר בבדיחות ישנות או "מיובאות" המתייחסות לחיים בגולה, במקומות בהם יהודים חיים בסמיכות לנוצרים.

* הומור דתי – המשלב אלמנטים מחיי הדת או מחיי יהודים דתיים החיים בישראל.

בבואי לנתח בדיחות על יהודים ישראלים לא ציפיתי למצוא את סוג הבדיחות שדיוויס (1986) הגדיר "בדיחות אנטישמיות", כיוון שבדיחה שמספר יהודי על יהודים או ישראלים אחרים יכולה להיחשב כביקורת, אך בדרך כלל אינה נובעת מאותן מקורות של איבה כלפי יהודים מהן נובעת בדיחה אנטישמית ואינה כה קיצונית בתפיסה השלילית.

לעומת זאת ניתן לראות בדיחות ישראליות שניתן לכנותן אנטישמיות או גזעניות כלפי ערבים או פלשתינאים. במחקר של עופרה נבו (1986) הסתבר שסטודנטים יהודים בישראל מספרים יותר בדיחות כנגד ערבים, מאשר כנגד עמם. כמו כן המחקר גילה שתלמידים יהודים חשבו שבדיחות שבהן הקרבן של הבדיחה הוא ערבי מצחיקות יותר מבדיחות שבהן הקרבן הוא יהודי. לדוגמא:

תשובה: אחד הוא חכם בעל שכל, אינטילגנט, מדבר בשפה שישראלים לא מבינים אותה והשני הוא ערבי

*********************************************************************************

בוש ופאוול יושבים בבר. לפתע נכנס בחור ושואל את המוזג "תגיד, אלה לא בוש ופאוול?". המוזג עונה "כן". הבחור פונה אליהם "שלום בחורים, מה אתם עושים?". בוש עונה: "אנחנו מתכננים את מלחמת העולם השלישית". הבחור המופתע שואל "נו, ומה הולך לקרות?". בוש עונה "ובכן, אנחנו הולכים להרוג 140 מיליון אפגנים ורוכב אופניים". הבחור משתומם "רוכב אופניים???". בוש פונה לפאוול ואומר "אתה רואה? אמרתי לך שלאף אחד לא יהיה אכפת מ-140 מיליון אפגנים".

*********************************************************************************

השגריר של ערב הסעודית באו"ם סיים לשאת את נאומו יוצא ללובי ונתקל בידידו האמריקאי.
הם לוחצים ידיים והסעודי אומר: "אתה יודע, אני חייב לשאול אותך שאלה אחת לגבי אמריקה".
"בודאי, הוד מעלתך", עונה לו האמריקאי. "אענה לך על כל דבר שאוכל".
לוחש הסעודי: "בני צופה בתכנית `מסע בן כוכבים`. הוא רואה שיש שם רוסים, יש שם ספרדים, יש שחורים ויש מלוכסני עיניים מהמזרח- והוא לא מבין למה אין שם אף ערבי".
מתכופף האמריקאי לעברו ואומר לו: "זה בגלל שהתכנית הזאת מתרחשת בעתיד".

*********************************************************************************

בדיחות כאלו ניתן להסביר כנובעות ממצב הקונפליקט השורר בין ישראלים ופלשתינאים, ובהרחבה על גישה ישראלית כלפי כלל העולם הערבי.

סוג נוסף של בדיחות מופיע גם כשהישראלי החכם מוצב כהנגדה לערבי/פלשתינאי הטיפש. היבט זה מהווה המשך ישיר להומור היהודי המסורתי. דיוויס (1986)מציין שבהומור יהודי אחד המאפיינים הבולטים ביותר בכל סוגי הבדיחות הנו ייחוס פקחות ליהודים, כחלק מן הדימוי העצמי הסטריאוטיפי. למשל:

"פעם פנו אל אדם שעבר ברחוב במוסקבה ושאלוהו "האם אתה יהודי?".

"לא" הוא השיב "אני פשוט נראה אינטליגנטי". (דיוויס, 1986, עמ' 64).

ניתן לראות כאן כמה דוגמאות של בדיחות על הישראלי החכם, המתחכם לבן עם אחרת ומסדר אותו. הישראלי החכם מופיע פעמים רבות בהשוואה דווקא ליריב הפלשתינאי:

במטוס נוסעים אמריקאי, רוסי, אוסטרלי, פלסטיני, וישראלי.
פתאום המטוס מאבד גובה, ויש רק 4 מצנחים.
האמריקאי אומר: " אני שיך לאומה החזקה ביותר בעולם", לוקח מצנח וצונח.
הרוסי לוקח מצנח ואומר: "אני שיך לעם האמיץ ביותר בעולם", וצונח.
הפלסטיני לוקח מצנח ואומר:"אני שיך לעם האינטליגנטי ביותר בעולם" וצונח.
הישראלי פונה לאוסטרלי ואומר לו: "אחי, קח מצנח"
האוסטרלי נדהם:"מה איתך?"
"זה בסדר" עונה הישראלי "האינטליגנט צנח עם שק-שינה"

ראש ממשלת ישראל ועראפת יושבים בשולחן הדיונים כדי לישב את המשא ומתן בין העמים.
ראש הממשלה מבקש להתחיל עם סיפור קצר,עראפת מסכים.

"כשמשה ובני ישראל היו במדבר 40 שנה הם היו צמאים נורא ומשה התפלל ל אלוקים למים ופתאום הופיע נחל לפניהם.בני ישראל שתו והתרחצו ומשה עשה כמותם.כשרצה משה לצאת מהנחל גילה כי בגדיו נגנבו ע"י הפלשתינים..."

...."אבל בתקופת משה עדיין לא היו פלשתינים" ,מחה עראפת !
"יפה" ,אמר ראש הממשלה, "עכשיו אפשר להתחיל במשא ומתן"!

ניתן לראות שהבדיחות האלה משמשות כלי ליצירת לכידות קבוצתית של הישראלים המספרים, על ידי הצבת בן עם אחר כיריב. על ידי הצגת הפלשתינאים כטיפשים ואת הישראלים כחכמים, המספר הישראלי ושומעיו מאששים את התחושה שהם הצודקים במאבק, ומלכדים את הקבוצה על ידי צחוק על האחר והזר. לעומת הבדיחות מן הסוג הזה שבו ישראלי יוצא כשידו על העליונה קיימים בדיחות אחרות שבהן רואים דמות ישראלית דווקא באופן שלילי.

הישראלי הטיפש, בדרך כלל מופיע בדמות "הערס" – דמות של אדם עממי וחסר תרבות או השכלה. מה שמשמש להרחיק את הדמות מהמספר. בדיחות אלה בדרך כלל אינן נטועות בהוויה הישראלית וניתנות בקלות להמרה לבני עם אחר, ללא אבדן המשמעות.

מסבירים לערס אחד איך להתחיל עם בחורה "תדבר איתה על שלושה דברים: אוכל,משפחה ופילוסופיה" הערס בא אל בחורה ואומר לה "בובה, את אוהבת מטבוחה?" "לא" עונה הבחורה. "אמא שלך אוהבת מטבוחה?" "לא, גם היא לא" עונה הבחורה. "תגידי, עגבנייה יודעת שהיא הולכת להפוך למטבוחה?" . . .

איזה ערס אחד הגיע לשכונה עם מכונית מרוץ שחורה ומבריקה.
התנפלו עליו כל החברים שלו ושאלו, "מאיפה השגת את האוטו הזה?"
"ישבתי על הברזלים בעיר", סיפר הבחור, "פתאום עוברת לידי המכונית הזאת כשבתוכה יושבת חתיכה. היא עצרה ושאלה אם אני רוצה לנסוע איתה מחוץ לעיר, אז נסעתי איתה. כשהגענו היא יוצאה מהאוטו, התפשטה לגמרי חוץ מתחתוני מיני, פשטה את זרועותיה לצדדים ואומרה לי שאני יכול לקחת מה שאתה רוצה."
"ו...", שאלו כל החברים כשריר נוזל להם מהפה.
אז הוא המשיך וסיפר, "מיד ראיתי שהתחתונים שלה קטנים עליי, אז לקחתי את האוטו..."

ערס אחד פונה לדיילת ומבקש שקית כדי להקיא.
"המטוס עוד לא המריא ואתה כבר רוצה להקיא?" התפלאה הדיילת
"בחייאת דינק!" אמר הערס "ראית את זאתי שיושבת לידי?

ערס אחד זכה בלוטו. החבר`ה שבאו לבקר שאלו אותו איך הצליח לנחש ששה מספרים.
"חלמתי בלילה על מספרים זוגיים, אז שמילאתי סימנתי את המספרים שמסתיימים בשלוש ובאחד". אחד החברים: "יא דפוק! המספרים שמסתיימים באחד ובשלוש הם אי זוגיים!"
הערס הזוכה: "אתה עם המתמטיקה שלך תישאר עני כל החיים".

ערס צורח על קופאית בסופרמרקט:
"הרי רק לפני דקה אמרת לי שבחיים לא ראית שטר של מאה חמישים שקל, אז איך את יודעת שהוא מזויף?"

ערס אחד מתקשר לחנות מחשבים, אשר ממנה לא מזמן רכש מחשב חדש וצועק:
"יא חראות! מכרתם לי מחשב זבל! אפילו לא נדלק!"
הטכנאי בחנות: "לחצת כמו שצריך על כפתור ההפעלה?"
הערס: "בטח! אפילו פעמים".

ערס ישראלי אחד נתפס על מהירות. "אחי, אחי, מה הסיפור?" שאל הערס את השוטר שעצר אותו . "אתה נסעת מאה קילומטר לשעה בשטח בנוי" ענה השוטר. הערס: "וולאק מה אתה רוצה לעלות לי את הסנטה מריה? איזה מאה קילומטר לשעה? אני כולה נוהג עשר דקות!"

ערס אחד בטיפול אצל הפסיכיאטר:
הייתה לי ילדות מאוד קשה דוקטור.
"עד גיל חמש חשבתי שאני בכלל אשכנזי וקוראים לי בלומשטיין..."

*****************************************************************

הדמות של הערס הנה של אדם שאינו יודע כיצד להתייחס לנשים, אינו מסתדר עם טכנולוגיה ובאופן כללי טיפש. הבדיחות על הערסים מוצגים בדרך כלל באמצעות מבטא מרוקאי או מזרחי. בקבוצה בה צפיתי המספר והשומעים לא תפסו את עצמם כמשתייכים לאותה קבוצה כמו הערס. גם מזרחיים בדרך כלל ראו בדמות הערס כדמות של אדם נחות, חסר השכלה או טיפש באופן מיוחד ולא כמייצג של עדתו. ניתן לראות שישנה הבחנה ברורה בין ערס, לבין מרוקאי, משום שקיימת קטגוריה נוספת של בדיחות עדתיות מובהקות, המציינות את עדתו של נושא הבדיחה.

בדיחות עדתיות. הבדיחות העדתיות מייחסות סטריאוטיפ ספציפי לכל עדה, המרוקאי העצבני, הפרסי הקמצן, הגרוזיני הטיפש וגם הכורדי מוצג כטיפש. הרומני מוצג כגנב והפולנייה כפריג'ידית. ניתן לראות בבדיחות אלה השתקפות של סוג הבדיחות השלישי שתיאר דיוויס (1986). בדיחות המבוססות על סטריאוטיפים הקיימים לגבי בני מגזר מסוים, אשר ניתנות להמרה בבן עדה אחרת המאופיינת על ידי אותו סטריאוטיפ. כך למשל ניתן להמיר את הפרסי הקמצן בבדיחה, בסקוטי, אשר גם לגביו קיים סטריאוטיפ של קמצנות בתרבות האנגלית.

*****************************************************************

ילד מרוקאי אחד מביא הביתה נחש, מסדר אותו בכלוב זכוכית ומתכוון לגדל אותו. למחרת הוא חוזר הביתה מבית ספר ורואה את הנחש תלוי מת ואת אבא שלו עצבני בסלון.
" אבל למה?" שואל הילד. אז האבא עונה: "אף אחד לא יגיד לי ששששש אצלי בבית."

פרסי מגיע לתחנת דלק ושואל את המתדלק "כמה עולה טיפת דלק" ?
המתדלק הנבוך עונה כי טיפה זה בחינם
עונה הפרסי "טפטף לי פול"

איש אחד הלך לחנות למוחות לקנות מוח. על המדף היו מחירים של מוחות.
- 100 ש"ח ל- 100 גרם עבור מוח של פולני
- 200 ש"ח ל- 100 גרם עבור מוח של אנגלי
- 1000 ש"ח ל- 100 גרם עבור מוח של גרוזיני.
שאל האיש את המוכר מדוע מוח של גרוזיני כזה יקר ?
ענה המוכר "אתה יודע כמה גרוזינים צריך להרוג בשביל 100 גרם ?"

איש אחד נכנס לחנות לאביזרי חשמל, פונה אל המוכר, מצביע על מכשיר ואומר "אני רוצה את הטלויזיה הזאת."
עונה לו המוכר "לא מוכר לכורדים."
למחרת חוזר האיש מחופש לאישה ושוב מבקש לקנות את הטלויזיה.
עונה לו המוכר "אמרתי לך שאני לא מוכר לכורדים."
לאחר כמה ימים שוב מגיע האיש, והפעם מחופש לליצן, ושוב נדהם
לשמוע את המוכר אומר "מצטער, אני לא מוכר לכורדים."
לאחר 20 נסיונות שואל אותו האיש "איך ידעת שאני כורדי ?"
עונה לו המוכר "כי זה מיקרוגל."

הפולניה קמה בבוקר, מסתכלת על עצמה במראה ואומרת "מגיע לו".

הסוג המעניין ביותר מבחינה אנתרופולוגית הם לדעתי הבדיחות המתייחסות אל הדמות של הישראלי הטיפוסי – אלו בדיחות המתייחסות להיבטים של נורמות התנהגות בישראל ושל ישראלים. בדיחות אלו דורשות הכרה של המציאות הישראלית והנורמות המקובלות בה. ניתן להתייחס לבדיחות שלילות על ישראלים שמספרים ישראלים בדומה לשיחות "קיטורים" אותן מתארת תמר כתריאל. הקיטורים או במקרה שלנו הבדיחות, שמשקפות ביקורת על ישראלים או יהודים, יכולים לזרום בחופשיות כל עוד במסגרת המפגש אין זרים. אותם חילופי דברים אשר יישמעו כקיטורים, או בדיחות, בתוך קבוצה של ישראלים יישמעו כהשמצה מרושעת בנוכחותם של זרים – לא ישראלים, תיירים או עולים חדשים. הסיבה לכך היא שהישראלים הפנימו נורמה של פרשנות, דרכה הם רואים קיטורים או בדיחות הרואים ישראלים באור שלילי כהומור של השתתפות בצער, בעיה שכל הישראלים מצד אחד סובלים ממנה ומצד שני ממשיכים את קיומה. (כתריאל, 1998, עמ' 490). ישנה השלמה עם "המצב" כשמצד אחד קיימת הרגשה שצריך לשנות את ההתנהגות, אך מצד שני הישראלים מרגישים בנוח עם התנהגות זו, אשר מוכרת להם ומקובלת עליהם, כאשר הם אלו הנוהגים כך.

איש הולך ברחוב ואומר:"איזה חרא של מדינה..."
שוטר שהיה לא רחוק ממנו התקרב אליו ואמר:"למה אמרת איזה חרא של מדינה?! עכשיו אני אקח אותך לבית משפט"
השוטר לקח את האיש לשופט ואמר לו:"האיש הזה אמר `איזה חרא של מדינה`".
"זה נכון?" שאל השופט
"לא מה פתאום בחיים לא הייתי אומר דבר כזה!!!" ענה האיש
השופט התעצבן על השוטר שסתם עיכב אותו ואת האיש המסכן ופיטר אותו מעבודתו. השוטר כעס מאוד ורץ אחרי האיש... אחרי שתפס אותו שאל "למה שיקרת???"
האיש חייך אל השוטר ואמר:"אתה רואה איזה חרא של מדינה?!"

מהו שיא המהירות בישראל?
מהשנייה שהרמזור מתחלף לירוק.... ועד הצפצוף של הרכב שמאחוריך

אצן אמריקאי שואל אצן ישראלי: "כמה אתה רץ מאה מטר?"
בערך ארבע שניות" עונה לו הישראלי"
"אבל השיא הוא בסביבות העשר שניות" נדהם האמריקאי
"יש לי דרך קיצור" ענה הישראלי.

למה בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר?
איזה גבר ישראלי יבקש כיוון...

אמריקאי, סומאלי וישראלי יושבים במסעדה
המלצר שלהם ניגש ומודיע: תסלחו לי, אבל בגלל הפרה המשוגעת יש מחסור חמור בסטייקים
האמריקאי שואל: מה זה מחסור?
הסומאלי שואל: מה זה סטייקים?
הישראלי שואל: מה זה סליחה?

צרפתי, איטלקי וישראלי נתפסו בידי שבט קניבלים.
הקניבלים קבעו שלכל אחד תהיה בקשה אחת לפני שהם פושטים לו את העור והופכים אותו לסירה.הם באים לצרפתי ושואלים אתו מה בקשתו. הוא עונה להם: אני רוצה ארוחה טובה עם כבד אווז, שבלולים,ארוחה כמו שצריך. הקניבלים הלכו הכינו לו ארוחה גדולה ומפוארת.יום למחרת פשטו לו את העור והפכו אותו לסירה.
הגיע התור של האיטלקי. הוא אומר: אני רוצה אשה יפה וחטובה ללילה סוער.
הלכו הביאו לו את האשה הכי יפה בשבט ללילה כמו שביקש.יום למחרת פשטו לו את העור והפכו אותו לסירה.
הגיע התור של הישראלי. הקניבלים באים אליו ושואלים אותו מה בקשתך?
הוא אומר להם: אני רוצה מזלג!
טוב אם זה מה שרוצה נביא לו מזלג. הקניבלים הלכו הביאו לו מזלג. הישראלי לוקח את המזלג ומתחיל לתקוע לו את המזלג בעור וצועק: זובי שתעשו ממני סירה!!!

*****************************************************************

בבדיחות למעלה הישראלים מופיעים כגסי רוח, חסרי סבלנות והבדיחה האחרונה מתייחסת ישירות לפחד הישראלי מ"להיות פראייר". הבדיחות הללו התקבלו בקרב השומעים בהנאה רבה וללא כל שמץ של כעס. הקרבה שלהם למציאות ברובד זה או אחר (למשל הבדיחה על חוסר הסובלנות בכביש, או חוסר הכרת מילות נימוס) הופכת אותם למצחיקים יותר בעיני הישראלים מבדיחות המרוחקות מהם.

היהודי. כאשר האדם במוקד הבדיחה מזוהה כ"יהודי" מדובר בדרך כלל באחד משני סוגים של בדיחות: בדיחות על יהודים דתיים/חרדים או בדיחות שבהם היהודי ניצב מול בן דת אחרת (מוסלמי או נוצרי). ייתכן שגישה זו נובעת מן התפיסה שהאדם במרכז הבדיחה הוא בדרך כלל יהודי ישראלי ולכן אין צורך לציין את דתו של נושא הבדיחה אלא אם כן מדובר באדם שעבורו החשיבות של הדת גדולה יותר מן החילוני הממוצע, היהודי הדתי או החרדי, או שהיהדות של נשוא הבדיחה עומדת כאן בהנגדה למשהו אחר.

בדיחות על חרדים. בדרך כלל כאשר הייתה התייחסות לבדיחות על יהודים, הם מדברים על יהודים דתיים – אלה בדיחות המתייחסות לחרדים או רבנים. גולדברג מציין את הבעייתיות במחקר על היהודים בניסיון להפריד את ההיבטים היום יומיים של החיים היהודיים מהיבטים של חיי הרוח. בעוד שבגולה ההחלטה על דרגת ההשתתפות בחיים היהודיים נתונה בידי האינדיבידואל, בישראל החקיקה והפוליטיקה ממסדת אירועי שמהווים חלק ממעגל החיים כגון מנהגי נישואין וקבורה, ומהווה מקור למחלוקת ביחס לשליטה על היהודים ומהות היהדות. (גולדברג, עמ' 57). ייתכן שזה המקור למתח הרב הקיים בין יהודים חילוניים לדתיים, אשר באה לביטוי ביחס לחרדים בהומור. הבדיחה הבאה מהווה ביקורת על הרבנות והממסד הדתי במסגרת תפקידו בחתונה.

שני רבנים מדברים. האחד: "אתמול חיתנתי שלושה זוגות וזה עשה לי הרגשה טובה לשמח שבעה לבבות".
הרב השני: "אתה מתכוון לששה לבבות..."

הרב הראשון: "לא, התכוונתי לשבעה. מה אתה חושב שאני עובד בהתנדבות?"

הבדיחה הבאה מייחסת למצב הפוליטי הישראלי. המדינה מאופיינת על ידי העיתונים וקוראיהם, כשראשון מופיע העיתון החרדי "יתד נאמן"..

* את יתד נאמן - קוראים האנשים שמנהלים את המדינה.

* את גלובס קוראים אנשים האנשים שחושבים שהם מנהלים את המדינה.

* את הארץ קוראים אנשים האנשים שחושבים שהם צריכים לנהל את המדינה.

* את ידיעות אחרונות כותבים אנשים האנשים שחושבים שהם מנהלים את המדינה. וקוראים אנשים שאוהבים תמונות גדולות וכותרות של ארבע מילים.

* את מעריב עורכים אנשים שחברים שלהם מנהלים את המדינה.

הבדיחות הבאות מתבדחת על חשבון ריבוי הילדים הנהוג אצל החרדים:

חרדי עמד בחדר לידה וחיכה לבשורה,
לאחר כמה דקות הוא שומע שמודיעים לשכן בחדר שנולדו לו ארבעה ילדים, אומר האיש: "איזה יופי אני גר בקרית ארבע וזה מתאים".
לאחר כמה דקות הוא שומע שאומרים לעוד שכן שעמד באיזור שנולדו לו שמונה ילדים, אמר האיש: "איזה יופי מאוד מתאים אני גר בקרית שמונה".
התחיל החרדי לברוח משם, שאלו אותו מה קרה, אז אמר "אני מפחד כי אני גר במאה שערים"...

"אני הולך לספר לכם איך הקדוש ברוך הוא יצר את האדם הראשון".
אחד הילדים: "רבי, יותר טוב תספר איך נברא האדם השלישי".

"אמא נכון שאלוהים נותן לנו את המזון?". "נכון" ענתה אמו.

"ונכון שהחסידה מביאה את הילדים?" "נכון" ענתה אמו.

הבדיחות על הדתיים המסופרות בקרב קבוצה של ישראלים מסורתיים וחילוניים באוות בצורה של ריחוק. כבדיחה שמספרים על גורם אקזוטי וזר. במאמרה של תמר אלאור מתוארת תפיסה של אשה חרדית כאילו החילוניים רואים בה מייצגת של הוויה אותנטית או נוסטלגית, אליה הם כמהים באיזה שהוא אופן להצטרף (אלאור, 1998, עמ' 364). בניגוד חריף לגישה זו הבדיחות המסופרות בערב המשפחתי על החרדים רואים בהם נציגים של ממסד מושחת, הרבנות הגובה כספים על ביצוע חתונות, כח מיעוט אלקטורלי הכופה את רצונו על הרוב במסגרת הסכמי ממשל, וקבוצה המתרבה ללא הגבלה, בדרך כלל על חשבון משלם המיסים החילוני. במפגש עם החרדים תחושת מתיחות ותחושת זרות זו מתעצמת, כפי שאמרה לי אחת המרואיינות.

אפרת: "הייתי פעם בסיור בערב שישי במאה שערים. זה היה פשוט מפחיד להיות קבוצה קטנה של חילוניים מול כל הדוסים. לא נרגעתי עד שיצאנו משם. הייתי פעם בביקור ברמאללה. מבחינתי במאה שערים פחדתי יותר".

במפגשי ערב שבת שנוכחתי בהם כמעט לא הופיעו בדיחות בעלות מרכיבים דתיים או בדיחות מאורח החיים הדתי. כיוון שרציתי לבדוק האם בדיחות כאלה קיימות, אך אינן מסופרות בזירה בה נכחתי. ערכתי חיפוש אחר הומור יהודי והומור ישראלי באינטרנט. מעניין לציין שתחת הומור ישראלי לא מצאתי אף בדיחה שהתייחסה לדת או אורח חיים דתי. תחת הכותרת הומור יהודי לעומת זאת מצאתי שני סוגים של בדיחות.

הומור דתי - בדיחות המתייחסות לאורח החיים היהודי/דתי. אלה כוללים בדיחות בעלות משמעות עבור הציבור הדתי, אך אינן מצחיקות או אפילו מובנות לרוב חילוניים עמם שוחחתי. למשל:

איש אחד הולך ברחוב בשכונת מאה שערים ולפתע הוא שם לב ששעון היד שלו התקלקל.
הוא מחפש מסביבו מקום בו אפשר לתקן את השעון, וממש במקרה הוא מוצא חנות שבחלון הראווה שלה יש שעון גדול.
הוא נכנס לחנות ומבקש מהמוכר שיתקן לו את השעון.
אומר לו המוכר: "סליחה, אבל אני בכלל לא מתעסק עם שעונים, אני מוהל".
"ולמה יש בחלון הראווה שלך שעון?" שואל האיש.
"נו, ומה רצית שאני אשים שם?"...

שני בחורי ישיבה למדו עשר שנים באותה ישיבה. יום אחד, פונה אחד הבחורים לחברו ואומר לו, שמאחר והוא מתחתן עוד זמן מה, הוא ישמח אם חברו יהיה העד שלו.
"אני לא יכול", אומר החבר.
"למה לא?" שואל הבחור. "אני ממש רוצה להעניק לך את הכבוד הזה".
"אבל אני לא יהודי, אסור לי", אומר החבר.
"מה לא יהודי?" מזדעק הבחור. "עשר שנים באותה ישיבה ואתה לא יהודי?"
"לא", עונה חברו. "התעניינתי ביהדות, זה הכל".
"אבל למדנו שגוי ששומר שבת חייב מיתה", אומר הבחור.
"נכון", משיב החבר, "ולכן הקפדתי לקחת איתי מפתח בכל פעם שאני יוצא לסיבוב, בשבת".
"אבל יש כאן עירוב", תהה הבחור.
"אה, זה? אני לא סומך על עירוב", ענה חברו.

יהודי עומד תפילת `שמונה-עשרה` ומתפלל בדביקות.
לפתע, באמצע התפילה, הוא שולף בכיסו חפיסת סיגריות, מניף אותה כלפי מעלה ומחזיר לכיס.

לאחר התפילה, ניגש אליו חברו הטוב בערל ושואל: "שמערל, מה זה היה הקטע הזה עם הסיגריות באמצע `שמונה-עשרה`?"

"תראה", עונה שמערל. "מחר אני טס לניו-יורק. באמצע התפילה התחילו לרוץ במוחי מחשבות על הטיסה. הנה אני אורז את המזוודות; נוסע לשדה-התעופה; עושה צ`ק-אין ואז הדיילת שואלת אותי: `אתה רוצה איזור עישון או לא?`

"הייתי באמצע התפילה ולא יכולתי לענות לה - אז שלפתי את הסיגריות..."

מילון חרדי למונחי המחשב
Boot - יעלה ויבוא
Bug - ארבה
Compression - פעמיים כי טוב
Debugger - חושן
Diff - מה נשתנה
Encoder - מיגדל בבל
Firewall - כותל
Header - בס"ד
Illegal Format - מוקצה
Log - דברי הימים
Mouse - שרץ
Packet - פקל`ה

Protection Plug - מזוזה
Protection Violation - יהרג ובל יעבור
Query - קושיה
Server - כוהן
Skip - פסח
System Call - שמע ישראל
Trace - יעקב
Virus – ממזר

* דתיים יבינו *
שאלו את הדרשן: "מה ההבדל בין רזין, ל- רזין דה רזין ?"
"פשוט. `רזין`, רק הקהל לא מבין. `רזין דה רזין`, גם הדרשן לא".

יהודי אחד נשאל: מדוע אתם הדוסים אוכלים בשבת צ`ולנט?
ענה: מה השאלה, צ`ולנט בגימטריה זה שבת.
שאל השואל: לא, זה יוצא פחות!
ענה הדוס: נו מה הבעיה, תאכל עוד כף...

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה, שידועה כמדינה של המורמונים.

הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטוריון: "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו אנשים דתיים כאן" אמרו לנשיא החברה.

הנשיא לקח את שמוליק בצד לשיחת מוטיבציה והסביר לול בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו, שגם באה עם משכורת בת שש ספרות כמובן.

לשמואל לא הייתה ברירה. עם כל הקשיים שהיו לו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו: "פשוט. מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה."

ככה עברו כמה חודשים טובים ואשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא הזה. היא היתה אומרת לו כל הזמן: "קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, לקידוש, לחגים. כסף זה לא הכל, שמוליק."

וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק מיודענו יסורי המצפון שלו, עד שיום אחד הוא בא לנשיא החברה שלו ואמר לו: "תראה, אני לא יכול להמשיך ככה. אני כולי אכול ייסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לו. זה כבד עלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין."

הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו: "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים) לא ידעתי שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת. אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהיה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר."

חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה:

"ציפורה, לא תאמיני ! קרה לנו נס! אנחנו חוזרים להיות יהודים. זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה."

ציפי (ככה קראו לה היהודים בברוקלין) הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו: "תגיד לי, אתה השתגעת???"

שמואל הביט עליה המום ואמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמן בכית לי. מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה?"

ציפי הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמר לו: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה..... אבל עכשיו??? שבועיים לפני פסח?????"

הסוג השני של הומור יהודי שהופיע ברשת כלל בבדיחות שניכר עליהן שהן ישנות או "מיובאות". הבדיחות הללו מתייחסות לחיים בגולה, במקומות בהם יהודים חיו בסמיכות לנוצרים. בכך הם חוזרים למקורות ההומור היהודים. בהרבה מקרים הרב היהודי ניצב מול כומר ומתחכם לו, מכך ניתן ללמוד שאלו בדיחות שיובאו לישראל ואינם מתייחסים בהכרח להוויה הישראלית, שבה יש מעט מאוד כמרים בחיי היום יום.

רוב הבדיחות המתייחסות לכמרים ולרבנים מציבים את היהודי החכם המתחכם לכומר הנוצרי, ומנצח אותו בעזרת שנינות. כך למשל:

כומר ורב נוסעים ברכבת. הכומר פונה אל הרב בצורה מתגרה ואומר "בוא נברר מי מאתנו יותר חכם. נשאל אחד את השני שאלות, ומי שלא ידע את התשובה יחויב לשלם לשני 1,000 דולר".
עונה לו הרב: "שמע, אני בן אדם תפרן, אין לי לתת לך 1,000 דולר".
"אבוא לקראתך", אמר הכומר, "אם לא אדע לענות לשאלתך אשלם לך 1,000 דולר, אם אתה לא תדע תשלם לי רק דולר אחד".
"טוב, אני מתחיל", ענה לו הרב, "מה זה עם עשר עיניים, שבע כנפיים, וארבע זנבות?"
הכומר שבר את הראש קרוב לחצי שעה, אך לא הצליח לגלות.
"מה התשובה?" צעק לבסוף.
"תביא את האלף דולר קודם", אמר הרב.
הכומר נתן לו ושאל שוב: "מה התשובה?"
"לא יודע", ענה הרב, "קח דולר".

כומר העיירה החליט לנצר את היהודים שבה.
"מי שיתנצר, יקבל אלף דולר. ויש רק תנאי אחד.
עליו לוותר לגמרי על אכילת גפילטע פיש בשבת".
נו, מובן שאיש לא היה מסוגל לעמוד בתנאי המיוחד הזה. איש לא, פרט ליהודי אחד שבא, הביע הסכמה ולקח את אלף הדולר.
הכומר מניף כלפיו את ידו ואומר שלוש פעמים:
"אתה נוצרי ! אתה נוצרי ! אתה נוצרי !".
נו, מאחר שאי אפשר להאמין ליהודים שיתנצרו בקלות כזו, מתגנב הכומר ביום ששי בערב ועומד מתחת לחלונו של היהודי. היהודי מקדש בחדוה ועל השולחן - איך לא - גפילטע פיש (שזה דג) למהדרין.
הכומר מתפרץ פנימה וצורח: " שיקרת לי".
היהודי, בנחת מרובה, עונה: "רק רגע. מניף את ידו כלפי צלחת הגפילטע ואומר שלוש פעמים: "אתה עוף ! אתה עוף ! אתה עוף !"

בעיר אחת הרב והכומר היו ידידים ותיקים. כל יום היו רוכבים לעבודה יחד על אופניהם קטע מהדרך. יום אחד הכומר הגיע ללא אופניו. יורד הרב מאופניו ושואל: -"מה קרה לאופניך?"

עונה הכומר: -" אני חושב שנגנבו. כבר יומיים שאני לא מצליח למצוא אותם."

- "כן. אולי לך, שמתמצא כל כך בתורת הנסתר, יש רעיון איך למצוא את הגנב?"

חשב הרב לרגע, בעודם הולכים, ואמר: - "בדרשה שאתה נושא היום, דבר על הברית הישנה"

הידידים נפרדו בצומת, האחד נסע לבית הכנסת והשני הלך לכנסיה.

משנשא הכומר את דרשתו, הגיע לעשרת הדברות והחל מונה: "לא תרצח, לא תגנוב...לא תנאף" -ועצר פתאום, חושב לעצמו: "עכשיו נזכרתי איפה השארתי את האופניים!"

בדיחות נוספות מדגישות את יחסי האיבה ששררו בין יהודים ונוצרים:

יהודי אחד, שומר תורה ומצוות הדוק, עמד לפני מיתתו וציווה את בניו: "הביאו לפני כומר אני רוצה להמיר את דתי קודם אמות"

התפלאו הבנים ושאלו: "אבא, כל ימיך הייתה הדור במצוות ועתה רגע לפני מיתתך אתה רוצה לאבד הכל"

ענה להם אביהם: "שימות אחד משלהם (הנוצרים) ולמה שימות אחד משלנו".

רבי יונתן אייבשיץ עמד פעם בחצר ביתו והכומר עבר ברחוב מעבר לגדר, נעצר הכומר ושאל "מה מפריד בין יהודי לחזיר?". ענה רבי יונתן "הגדר".

הסוג האחרון כלל בדיחות שאולי היו במקור בדיחות אנטישמיות, והן כוללות סטריאוטיפים על יהודים, כגון קמצנות/רדיפת בצע.

כומר הולך למספרה. לאחר התספורת שואל הכומר את הספר: "כמה עלי לשלם לך?" עונה לו הספר: "זה חינם, הלא אתה כומר..." למחרת הספר רואה מאה מטבעות זהב בתוך המספרה שלו!
אחרי שבוע בא למספרה שיח ערבי ומסתפר אצלו. לאחר התספורת שואל השיח את הספר: "כמה עלי לשלם לך?" עונה לו הספר: "זה חינם, הלא אתה שיח..." למחרת הספר רואה עוד מאה מטבעות זהב בתוך המספרה שלו!
אחרי עוד שבוע בא למספרה רב יהודי ומסתפר אצלו. לאחר התספורת שואל הרב את הספר: "כמה עלי לשלם לך?" עונה לו הספר: "זה חינם, הלא אתה רבי..."
למחרת הספר רואה עוד מאה רבנים בתוך המספרה שלו...

כשאלוהים רצה לבחור לעצמו עם, הוא חיפש למי לתת את לוח הברית שלו, אבל אף אחד לא הסכים.

בהתחלה אלוהים הלך לערבים ושאל אותם: "אתם רוצים את לוח הברית?"

אחרי זה אלוהים הלך לצרפתים ושאל אותם: "אתם רוצים את לוח הברית?"

הלך אלוהים לרומנים ושאל אותם: "אתם רוצים את לוח הברית?"

ממש לפני יאוש מוחלט הוא ניסה להציע את הלוח ליהודים ושאל אותם: "אתם רוצים את לוח הברית?"

אנגלי צרפתי ויהודי שכבו על ערש דווי ונשאלו מהי בקשתם האחרונה.
האנגלי ביקש בירה, הצרפתי בחורה והיהודי ביקש... עוד רופא.

בעבודה זו בחנתי את הנושאים העולים מתוך ההומור הישראלי, כדי לנסות ולראות האם ההומור הישראלי ממשיך את המסורת של ההומור היהודי.

א. הומור יהודי מתבסס על שימוש רב בביקורת עצמית.

ההומור הישראלי אותו אספתי מתייחס לעיתים נדירות בביקורתיות כלפי ישראלים. בדרך כלל חיצי הלעג מכוונים אל בני דת אחרת (פלשתינאים/ערבים או נוצרים), בני עדה אחרת אשר המשתתפים במפגש אינם נמנים עמה, או כלפי דמות כללית אשר המשתתפים במפגש אינם חשים עמה הזדהות (הערס – דמות העמך הטיפש). בדרך זו הקבוצה בונה סולידאריות ותחושה של עליונות על עם אחר, עדה אחרת, או מורמים מן הדמות של "עמך". השומעים, המבינים את טעותו של הערס, מרגישים חכמים ובעלי ידע בסיסי שאותו לערס אין.

כאשר דנים בדמות של הישראלי הטיפוסי נראית ביקורתיות מסויימת. הישראלים נהנים מבדיחות שבהם הישראלי מוצג כגס רוח, יהיר וחסר סבלנות. ייתכן שדימוי עצמי זה מתיישב עם תחושת העליונות עליה דיברתי קודם, הישראלים אינם כפופים לאיש ולכן אינם חייבים בנימוסים או סבלנות כלפי הזולת. דימוי עצמי זה מתיישב עם דמות הצבר אותו תיאר אורינג, המחוספס ואינו רגיל בביטויי נימוסים. ההתייחסות לישראלים באופן זה מופיע במסגרת מוגנת, בקרב קבוצת חברים אשר להם מותר להעביר ביקורת על ישראלים אחרים, אך סביר להניח שלא הייתה משעשעת את הנוכחים אילו סיפר אותה זר על הישראלים והייתה נתפסת כעלבון.

ב. בדיחות יהודיות מבוססות על ניסיונו החברתי המגוון ועל מגעיו התרבותיים של העם היהודי ומורשת רוחנית המחשיבה את היכולת של היהודים לעשות שימוש מתוחכם במילים ומושגים. בדיחות מעין אלה מושרשות במסורת התרבותית, במעמד החברתי ובאורחות החשיבה של היהודים ואינה ניתנות להעברה ולשינוי.

במפגשים החברתיים שבהם נכחתי הופיעו מעט מאוד בדיחות שכללו מאפיינים מחיי הישראלים. הבדיחות היו בדרך כלל בדיחות שהתמקדו בדמות אחת שהיא הנלעגת בסיפור, ולא במצבים יהודיים אופייניים. לעיתים קרובות סופרו בדיחות מן הסוג השלישי של דיוויס (1986), בדיחות ג'נריות, הניתנות להעברה מעם לעם, ואינן כוללות מרכיבים ייחודיים לישראלים או ליהודים. כמעט ולא נעשה שימוש במשחקי מילים או חידודי לשון. בניגוד להומור היהודי המסורתי בו היידיש שימש למגוון משחקים לשוניים, לא ראיתי שנעשה שימוש כזה בבדיחות בעברית.

ייתכן שהמיעוט בבדיחות הקשורות לאורח החיים היהודי נבע מכך שמדובר בקבוצה שהיא ברובה חילונית או מסורתית, וענייני הדת אינם מעסיקים אותם במיוחד. האנשים עמם שוחחתי התקשו לאפיין הומור ישראלי לעומת הומור יהודי. הם ידעו לומר שהומור יהודי הנו הומור שנוצר על ידי יהודים. רובם הסכימו שהומור ייחודי לישראל נוגע להתרחשויות בארץ, כגון מלחמות או פיגועים. בתשובה לשאלה ששאלתי אמרה אחת המשתתפות:

יעל: "הומור יהודי.. לדעתי היה פעם הרבה הומור שחור שסייע להתמודד עם זמנים קשים. אני חושבת שעכשיו הומור יהודי עוסק בבעיות שקיימות בעולם היהודי. אני חושבת שהומור ישראלי הוא בדרך כלל מאוד נמוך ולא מתוחכם. דווקא כשיש בעיות אני זוכרת שיש יותר בדיחות. אני זוכרת בתקופה של מלחמת המפרץ, שהיו אז המון בדיחות על סקאדים ועל המסכות. אנשים צחקו הרבה דווקא כשהמצב היה קשה".

הקושי להפריד בין הומור יהודי והומור ישראלי נובע לדעתי מעצם העובדה שהישראליות, באה לביטוי במגוון גדול של דרכים. בעבר היהודים שקובצו בקהילה יהודית סגורה היו בעלי מוסכמות חברתיות ברורות ועסקו לעיתים תכופות בנושא דת. בישראל לעומת זאת יש דרכים רבות לחוות את הישראליות, בדרגות שונות של קרבה לדת ובמגוון אורחות חיים. לפיכך קשה למצוא מאפיינים משותפים המקובלים על הכל, ונוצר טשטוש בין ישראליות ויהדות. המספרים במפגשים בהם נכחתי הניחו כמובן מאליו שהדמויות עליהן סיפרו הם יהודים, אך הם עסקו מעט מאוד בזהות היהודית, ולא ניכרה הבעייתיות אשר אפיינה את החיים היהודיים בבדיחות המסורתיות.

כדי לבדוק את ההומור הישראלי באופן יסודי יש צורך לבצע מחקר מקיף יותר, בקרב קהלים מעדות שונות וכן כדאי לבדוק בדיחות המסופרות אצל קהל דתי וחרדי. כמו כן, נמנעתי בכוונה מניתוח הומור המופיע בכלי התקשורת, שגם לו יש תפקיד בעיצוב התפיסה העצמית של הישראלים.

* Ausubel, N. (1948). (Ed.). A Treasury of Jewish Folklore. New York. Crown Publishers.

* Goldberg, E. Harvey. “Coming of age in Jewish Studies, or Anthropology as counted in the Minyan”. P. 31-64

* Eilbirt, H.(1987). Jewish Humor: The Logic of Jewish Humor. International Humor: World Humor and Irony Membership Serial Yearbook. (Whimsy VI, 178-180.

* Kanaana, Sharif (1995). ”Palestinian Humor during the Gulf War”. The Journal of Folklore Research. vol. 32/1: pp. 65-76.

* Freud, Sigmund (1960). Jokes and their Relation to the Unconscious. Penguin Books.

* Nilsen A. (1986). We Should laugh so long?. School Library Journal, 33, 3 ,30-34.

* כריסטי דיוויס (1986). "בדיחות יהודיות ובדיחות אנטישמיות". בתוך הומור יהודי, עורך: אבנר זיו. הוצאת פפירוס, אונ' תל-אביב.

* ענת זיידמן (1997). הומור. הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב.

* אבנר זיו (1996). הומור ואישיות. הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב.

* תמר כתריאל (1998). "מסיבות קיטורים" כטקס לשוני בשיח של ישראלים". בתוך: ישראל: אנתרופולוגיה מקומית, הוצאת שוקן. עמ' 495

* עופרה נבו (1986). "האם היהודים בישראל עדיין צוחקים על עצמם?", בתוך: בתוך הומור יהודי, עורך: אבנר זיו. הוצאת פפירוס, אונ' תל-אביב. עמ' 167-178

* משה שוקד (1998). "מחקר אנתרופולוגי בארץ - מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ". בתוך: החוויה הבין תרבותית, הוצאת שוקן. עמ' 387-396