|
כל שבוע יתפרסם פרק מהפיק שכתבתי.
אתם מוזמנים להגיב בפורום אם תרצו =]
אבל אם אתם כותבים משהו על מה שקרה תוודאו שאתם כותבים בנושא ההודעה "ספוילר" כדי שמי שעוד לא קרא את הפרק יידע שלא לקרוא את ההודעה שלכם מכיוון שהיא מכילה מידע על הפרק.
תהנו :-)
פרק 1
pete pov
"תחילת הקולג'!" אמרתי בהתרגשות לפטריק, ג'ו ואנדי, "פה ההתחלה" קרא פטריק והסתכל על הבניין הגדול שהשתרע מולנו.
"אנחנו נתחיל לנגן פה ומשם נכבוש את העולם!" חייכתי והתחלתי לצעוד לעבר הבניין ואחריי החבורה. "אנחנו צריכים לדעת באיזה חדר אנחנו ואז נביא את החפצים מהמכונית" אמר פטריק והלך צעדים מהירים עם חיוך מטופש על פניו. "וואו, אני כבר רואה פה בנות, הולך להיות כיף בקולג'" סרק ג'ו את חבורת הבנות שעברה מולנו.
"אנדי, למה אתה שותק?" שאלתי ותקעתי לו מרפק בצלעות, "סתם, אני פשוט מתרגש להיות רחוק מהבית. העצמאות והכל..אני חייב להשתין" ענה. "תכף נראה איפה אנחנו ממוקמים ואז תלך להשתין איפה שאתה רוצה" צחקתי ואנדי חייך.
"פטריק ופיט בחדר 210 וג'ו ואנדי בחדר 211" אמרה האישה בדלפק והביאה לנו את המפתחות, "מגניב!" אמרתי לפטריק ונתנו כיף, גם ג'ו ואנדי היו מרוצים.
הלכנו לחדרים וסרקנו אותם, "כאן אני!" צעקתי וקפצתי על המיטה שהייתה בצד החדר, "אז כנראה שאני פה" השיב פטריק והתיישב על המיטה בצד השני. "בוא נלך לראות מה עם אנדי וג'ו ונביא את החפצים מהמכונית".
rose pov
"היום הראשון בקולג'" חייכתי והסתכלתי על החדר בעיניים נוצצות. "היי" נשמע קול מאחורי הסתובבתי ומולי עמדה נערה לבנה עם תלתלים חומים ומסובכים וחיוך מובך, "היי, קוראים לי רוז, ולך?" שאלתי והושטתי יד לנערה, "שלום. רייצ'ל, השותפה שלך לחדר" חייכה בביישנות.
"אל תדאגי, יהיה לנו כיף!" חייכתי וקפצתי על המיטה שליד, "את רוצה אותה או שאפשר?" שאלתי ורייצ'ל הנהנה בחיוב ושמה את חפציה על המיטה השנייה, "יהיה כיף" מלמלה לעצמה וחייכה, היא נראתה לי חנונית ומאוד קיוויתי שלא. הקולג' הוא בשביל לרכוש עוד השכלה ולהתקדם אבל גם בשביל להשתחרר ולצאת למסיבות וליהנות. אני מכירה כרגע רק אותה ועוד בקושי. אם היא תרצה ללמוד ולחרוש כל היום? אני אשתגע!
"אני צריכה להביא את הספרים שלי מהלוקר, רוצה לבוא איתי?" שאלתי, "מצטערת אבל אני צריכה לסדר פה את החפצים ולהתקשר להוריי.." אמרה ופתחה את המזוודה שלה, "סבבה" חייכתי חיוך קלוש ויצאתי מהחדר.
לקחתי את הספרים שנערמו לי בידיים ובקושי ראיתי משהו ממולי, באתי לפנות במסדרון והתנגשתי במישהו, כל הספרים שלי נפלו יחד איתי. "אאוץ'" שפשפתי את הראש, "אני ממש מצטער, לא שמתי לב" שמעתי קול של גבר והסתכלתי עליו, הוא חייך חיוך חמוד ומיד צחקתי, "זה בסדר, לא קרה נזק פה, אני מצטערת גם לא שמתי לב אתה בסדר?"- "כן, גם פה לא קרה כלום" צחק ועזר לי לאסוף את הספרים. "היי, אנחנו ביחד בחמישה שיעורים" קרא את המערכת שלי שהייתה בידו, "מגניב, אז נצטרך להיזהר שלא להתנגש אחד בשני הרבה" צחקתי. הוא צחק גם ונעמד, הוא נתן לי יד והרים אותי. "תודה" חייכתי "בבקשה, ושוב מצטער" חייך חיוך חושף שיניים וממיס.
"טוב.." הבטתי בשעון וראיתי שמאוחר "אני חייבת ללכת" התחלתי לצעוד. "רגע" אמר, "פיט" חייך והושיט את ידו, "רוז" עניתי ולחצתי את ידו.
Pete's pov
"פטריק נו בוא כבר!" צעקתי מהעבר השני של הדלת ודפקתי בחוזקה.
"נוו חכה רגע!" החזיר פטריק שהיה בשירותים. "טוב, נמאס לי אני הולך לקחת את הדברים מהאוטו, כשתסיים תבוא" החזרתי ויצאתי בכעס מהחדר. הלכתי ועיניי היו על הרצפה, באתי לפנות במסדרון והתנגשתי בערימת ספרים.
נפלתי על הרצפה וספר עף על הראש שלי, "איה" אמרתי בלחש ושפשפתי את ראשי, מולי ראיתי את הנערה הכי יפה שראיתי בחיי, שיערה חום שחור ועיניה ירוקות זוהרות, היא שפשפה גם את ראשה "אני ממש מצטער, לא שמתי לב" התנצלתי. היא הסתכלה עליי, חייכתי והיא החלה לצחוק, גומות חן בלטו ופשוט נמסתי. עזרתי לה לאסוף את הספרים וגיליתי שאנחנו בחמישה שיעורים ביחד, ליבי פעם בחוזקה ושמחתי, אבל לא הראיתי את זה.
"פיט" חייכתי והושטתי את ידי ללחיצה, "רוז" חייכה ולחצה את ידי.
המשכנו ללכת, כל אחד לכיוונו, חיוך גדול עלה על פניי ולא יכולתי למחוק אותו.
הוצאתי את החפצים מהאוטו ופטריק הגיע. "מזה החיוך הזה?!" צחק, "פגשתי, בעצם התנגשתי במישהי מדהימה! אבל אני אספר לך עליה אח"כ" חייכתי והוצאתי ארגז מהאוטו, פטריק הסתכל עליי מופתע וחייכתי חיוך יותר גדול שגרם לפניי להיראות כאילו עברו ניתוח פלסטי. ג'ו ואנדי בדיוק הגיעו ולא הבינו למה החיוך הטיפשי הזה ולמה פטריק נשפך מרוב צחוק והעבירו ביניהם מבטים מלאי שאלה וחיפשו תשובות.
העברנו את הדברים לחדר וכעבור שעה וחצי ג'ו ואנדי הגיעו ויצאנו לסייר ברחבי הקמפוס, עדיין חשבתי עליה וחיפשתי אותה בכל מקום שבו הסתובבנו, וכשלא ראיתי אותה ביקשתי מהחבר'ה ללכת למקום אחר, אך חיפושיי הסתיימו ללא תשובה והתאכזבתי.
Rose's pov
הגעתי לחדר ונשכבתי על המיטה מביטה בתקרה וחיוך גדול מצד לצד על פניי.
רייצ'ל כנראה התביישה לשאול מה קרה ועשתה את עצמה כאילו היא לא שמה לב ויצאה מהחדר, כעבור שתי דקות של חולמנות עליו וחיוך מגוחך על פניי היא חזרה והפריעה לי בחלומותיי עליו ועל חיוכו המקסים ושאלה, "רוצה לבוא איתי לספרייה או שאת מעדיפה להמשיך לחלום?"- "כן, אני רק אתארגן ואני באה" עניתי וכעבור חמש דקות היינו בדרכנו אל הספרייה. נכנסנו, זה היה מקום ענק! הסתכלתי לכל עבר ונדהמתי מהגודל, הלכנו לעבר הדלפק. "איפה הספרים של ארנולד ווטצ'ר? בבקשה" שאלה רייצ'ל בנימוס ועדינות. הספרנית הסתכלה עלינו מבעד למשקפיה הרחבות ולבסוף אמרה בקול דק וצפצפני, "שם" הצביעה, "מדף חמישי מלמטה" המשיכה ואחר חזרה לעיסוקיה.
כעבור שעה וחצי של שהייה משעממת בספרייה וחיפושים אחר ספרים משונים שבחיים לא שמעתי עליהם ואחרי שהספרנית כבר לא יכלה לסבול אותנו מרוב שאלות על ספרים לא נודעים שהיו חבויים בסוף ובמדפים גבוהים, החלטתי לצאת לנשום אוויר צח בחוץ, "אני הולכת לקנות שתייה וחטיף, רוצה גם משהו?" שאלתי את רייצ'ל, "לא תודה",ענתה מבעד לספרים."טוב" פלטתי והוצאתי אנחה חלושה ויצאתי מהספרייה. זו הייתה תחילת עונת החורף והיה קריר. עננים אפורים כיסו את השמיים ורוח קרירה נשבה על פניי, "הולך לרדת גשם היום" אמרתי לעצמי והתחלתי ללכת מהר לעבר הקיוסק, מסתכלת על הרצפה ומדי פעם מציצה לראות לאן אני הולכת. הרוח האיומה לא נתנה לי להרים את הראש והתחלתי לרוץ כדי להגיע מהר לבניין.
פרק 2
pete pov
"טוב. אני מת מרעב, אני הולך לקנות משהו לאכול בקפיטריה, רוצים משהו?" החבר'ה הנידו לשלילה והיו עסוקים במשחק הקלפים. יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון הקפיטריה. עברתי באותו מקום שבו נפגשנו לראשונה וחייכתי. רוז לא יצאה לי מהראש והייתי בעננים, נורא רציתי לראות אותה שוב ולהכיר אותה, ומזלי התממש. 'הנה היא. עומדת שם. חיוכה המקסים והיא נראית פשוט מדהים' חשבתי לעצמי. באתי מאחוריה והיא לא שמה לב. ניסיתי לחשוב על מה להגיד לה אך כלום לא עלה בדעתי, אבל המזל הטוב שלי בא לקראתי שוב.
"עשר דולר על בקבוק מים קטן ושקית צ'יפס?! זו גנבה!" התעצבנה על המוכר,"יש לי רק חמש.." אמרה והסתכלה במטבעות שעל ידה. "הנה, עוד חמש. עכשיו יש לך מספיק" חייכתי והבאתי את השטר למוכר, היא הסתובבה וחייכה, "תודה, אבל אתה לא צריך, זה בסדר, אני אקח משהו יותר זול.." אמרה בביישנות, "זה בסדר, באמת" עניתי, היא הושיטה למוכר את שאר המטבעות ולקחה את דבריה, "תודה רבה!" חייכה אליי חיוך קורן ומתוק, "אני אחזיר לך" המשיכה, "יש רק דבר אחד שאני רוצה ממך וזה לא כסף.." אמרתי וחייכתי, "איזה?" שאלה בחשדנות, "שתצאי איתי ביום שישי" אמרתי, הופתעתי מעצמי על הביטחון הפתאומי, המעבר לקולג' באמת שינה בי המון דברים, התגאיתי, היא הסתכלה עליי כמה שניות ולבסוף אמרה, "כן, בסדר" בחיוך זוהר שגרם לי להסמיק קצת, וזה עוד משהו שהשתנה אצלי, בחיים שלי לא הסמקתי בקלות כזאת.
"איפה החטיפים והשתייה?" שאל אנדי כשהגעתי לחדר, "אה, שכחתי לקנות" עניתי עם חיוך מבויש.
Rose's pov
"את לא תאמיני מה קרה לי עכשיו!" אמרתי לרייצ'ל בהתרגשות. צדקתי, באמת ירד גשם כשיצאתי וכולי הייתי רטובה. היא עדיין הייתה באותו מקום בו עזבתי אותה לפני חצי שעה. "מה קרה?" שאלה ועיניה עדיין סרקו את הספר, "יש לי דייט!" צעקתי והספרנית השתיקה אותי. "סליחה" לחשתי והמשכתי, "ביום שישי" חייכתי. "וואו, כיף לך" אמרה בציניות וסגרה את הספר בחוזקה, לקחה אותו ועוד שני ספרים ביד והלכה לכיוון הדלפק. "קרה משהו? את עצבנית עליי?" שאלתי בתמיהה, "לא, למה לי?" שאלה ונתנה את הספרים לספרנית. "אז למה את ככה?" שאלתי, "סתם, אני פשוט עייפה זה הכול" אמרה ופיהקה. "את רוצה שאני אשאל אותו אם יש לו חבר? נוכל לצאת לדאבל דייט.." אמרתי לה בקול רומנטי. "חחח, אני? לדייט? עשי לי טובה, וגם אני צריכה להכין את העבודה שנתנו לי לעשות לשיעור הראשון" אמרה והסתכלה עליי. "אל תהיי כזאת. תשתחררי קצת, אני אמנם מכירה אותך כמה שעות אבל אני קולטת את האופי של אנשים מהר ואת נראית לי כמו אחת כזו שתסתגר בבית. את צריכה לצאת יותר. זה קולג' עכשיו, תתמרדי קצת!" אמרתי לה בקול קופצני. היא הוציאה אנחה ושתקה לכמה דקות, "נראה.."- "יאיי!" קפצתי וחיבקתי אותה. היא הפילה את הספרים. "אופס" חייכתי בביישנות ועזרתי לה להרים אותם.
Pete's pov
"אה, שכחתי להגיד לכם. יש לי דייט ליום שישי" אמרתי כבדרך אגב והמשכתי להסתכל על הקלפים. כמובן שהשאר הניחו אותם ופערו פה. "כבר?!" שאל ג'ו ועיניו פקוחות לרווחה, "כן" חייכתי והייתי אדיש למרות שבתוכי געשתי. "עם מי?" הסתקרן פטריק והסתכל עליי במבט חוקר. "עם מי שאמרתי לך.. זאת שהתנגשתי בה בטעות" חייכתי חצי חיוך וגירדתי מאחורי הראש. "חח התנגשת בה?" צחק אנדי. "כן, שנינו לא שמנו לב והתנגשנו אחד בשנייה ועזרתי לה להרים את הספרים והתחלנו לדבר, ומקודם ראיתי אותה בקפיטריה אז דיברנו והצעתי לה לצאת איתי ביום שישי.." הסמקתי.
"וואו, רק היום הראשון וכבר אתה מוצא חברה. כל הכבוד לך ידידי" אמר ג'ו בגאווה וטפח לי על הגב. פטריק ואנדי חייכו ואני רק רציתי להמשיך את המשחק.
פרק 3
Rose's pov
"בוקר טוב!" אמרתי לרייצ'ל בזמן שהתמתחתי במיטתי. היה זה יום יפה ואני הייתי עם חיוך על הפנים, מאז אתמול לא הורדתי אותו. "בוקר טוב" רייצ'ל ענתה ממיטתה ופיהקה פיהוק גדול. תוך חצי שעה הייתי מוכנה לשיעור הראשון, אני ורייצ'ל למדנו במקצועות שונים. לה יש ראש ריאלי לעומתי, הומאני, ולכן בחרה במקצועות שאני שונאת כגון: מתמטיקה מוגברת,ביולוגיה,מחשבים ועוד הרבה מקצועות משעממים במיוחד, וכך גם היא אמרה על המקצועות שלי [ספרות,תקשורת,פסיכולוגיה]. אנחנו שונות לגמרי.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי בסוף. התארגנתי כשראיתי את פיט נכנס. "פיט" קראתי לו והוא בא לידי. "היי" חייכתי ונשקתי לו על הלחי, הוא הסמיק קלות ואמר היי בחזרה, דיברנו עד שהמורה נכנס והשיעור התחיל. העברנו פתקים אחד לשני כמו ילדים קטנים והמורה היה צריך להעיר לנו כמה פעמים, "אנחנו כבר לא בבית ספר יסודי רבותיי, תפנימו את זה. פה הכללים נוקשים ואני לא מוכן להפרעות במהלך השיעור שלי" התרגז והסתובב ללוח, "לוזר" סינן בלחש פיט וצחקתי. בהישמע הצלצול יצאנו החוצה והתיישבנו על הדשא בחצר. "פיט, זה בסדר אם נצא לדאבל דייט? אני אביא חברה ואתה תביא חבר? אתה לא חייב אם זה מפריע לך.."- "לא, זה בסדר גמור, אין לי בעיה" קטע אותי פיט והסתכל לי בעיניים. הבטתי בו והוא חייך. הוא לקח את ידי. ידו הייתה חמימה ונעימה. חייכתי אליו ועיניו נצצו מהשמש, 'הוא ממש יפה' חשבתי לעצמי, ופתאום זה קרה..
Pete's pov
ישבנו על הדשא. הוא היה קריר ועדיין הריח מהגשם ששטף אותו אתמול. השמש זרחה והיה זה יום יפה. הסתכלתי על רוז. היא הייתה ממש יפה. כאילו כל המלאכים ציירו את פניה ואלוהים הקדיש את כל היופי והטוב רק לה. צחקתי על עצמי על הקיטשיות שלי אבל זה היה נכון. עיניה הירוקות נצצו ושיערה זהר מקרן שמש שנחתה עלינו. הסתכלנו אחד על השנייה כמה שניות ואז לא התאפקתי, לקחתי את ידה החמימה, רכנתי לעברה ושפתינו נגעו אחת בשנייה. שפתיים כה רכות וחמות. זו הייתה נשיקה ארוכה ומדהימה. היא זרמה והתנשקנו בחושניות מלטפת. לא יכולנו להתנתק עד הצלצול שנשמע. "אוף" קפצתי בבהלה בגללו. היא צחקה וחייכתי. קמנו מהדשא והלכנו מחובקים לעבר הבניין. "רוצה להבריז?" שאלתי בחיוך שובב. "זה היום לימודים הראשון שלנו!" צחקה, "אי אפשר.."- "הם עוד לא ראו אותנו, הם לא ידעו אם לא באנו.. וזה רק משיעור אחד, יש לי מקום להראות לך.." אמרתי ונישקתי אותה. "אתה צודק.. אבל רק משיעור אחד" נכנעה וחייכה. "לאן הולכים?" שאלה בזמן שצעדנו לעבר המקום הסודי. "את תראי" החזרתי והגברתי את הקצב. היא ניסתה להדביק אותי ובסוף רצנו. "הנה" אמרתי והצבעתי על המקום "וואו, זה יפיפה" אמרה בעודה מתנשפת מהריצה. היינו בחורשה קטנה שליד מגורי הבנים. באמצע החורשה היה עץ אלון גדול ועתיק. המקום היה שקט ורגוע. מקום טוב לכתיבת שירים חדשים. מצאתי אותו כשסיירתי בקמפוס. ישבנו מחובקים מתחת לעץ ודיברנו אח"כ התנשקנו הרבה. הזמן עבר ולא שמנו לב, היה כל כך כיף וישבנו שם עד שהחשיך.
Rose's pov
זה היה רומנטי, הגענו לחורשה ועץ אלון גדול וזקן היווה לנו מקום טוב לישיבה, התכרבלנו. רוח קרירה נשבה וצמרמורת עברה בגופי. פיט חיבק אותי והתנשקנו בחושניות. הרגשת הזמן נמוגה והרגשתי שאני בחלום. פשוט ישבנו מחובקים וחיממנו אחד את השני, בעיקר את שפתינו. הייתי מאושרת וצחקתי כל פעם שהוא נישק לי את הצוואר. אהבתי את זה ולא רציתי שייגמר, אך לצערי התחיל להחשיך.. חושך! והבנתי שלא שעה עברה אלא חמש שעות! "הפסדנו יום שלם! יהרגו אותנו" נלחצתי והתרוממתי. פיט קם והעביר את ידו בשערי. "אל תדאגי, יהיה בסדר" חייך והרגשת ביטחון שנתן לי הרגיעה אותי. "חבל שמחשיך מוקדם, אני לא רוצה ללכת" אמרתי בעצב ונישקתי את פיט. שפתיו היו בשרניות ורכות. לא רציתי להוריד את שפתיי מהן. "גם אני לא, אבל אנחנו ניפגש. כל יום, גם אם תרצי וגם אם לא, ואני מאוד מקווה שאת רוצה.." צחק וצחקתי גם אני "ברור שאני רוצה. ואני אשמח" חייכתי. הלכנו לעבר ביתני המגורים. הוא ליווה אותי עד לדלת הראשית של מגורי הבנות. ממש ג'נטלמן. התנשקנו ולא יכולנו להיפרד עד שאם הבית באה ועשתה זאת במקומנו. "פה זה לא מועדון, תתפצלו" כעסה. התנתקנו אחד מהשני והסמקנו ממבוכה. "טוב. אני זז, אבל לפני זה רציתי לשאול אותך. הדייט של יום שישי עדיין בתכנון נכון?" חייך חיוך מקסים, "כן, ברור!" חייכתי ונכנסתי למגורים, חיוך גדול יותר נמרח על פניי ולא ירד, פיט לא יצא לי מהראש.
הייתי בעננים עד ש....
פרק 4
Pete's pov
"אחד,שתיים,שלוש ו.." קרא פטריק והתחלנו לנגן. אנחנו 'להקה' כבר שנה. עד עכשיו עשינו חזרות במוסך של אנדי אבל עכשיו כשהגענו לקולג' החלטנו לפנות לחברת הקלטות. מי יודע, אול נצליח ונתפרסם. כעבור שעתיים של חזרות וקצת, טוב הרבה זיופים, סיימנו. כנראה שחברת ההקלטות תצטרך לחכות. למרות שעדיין הייתה תקווה בליבנו.
כל היום רק חיכיתי לראות את רוז, לא שמעתי ממנה בכלל מאתמול. 'איפה היא?'
Rose's pov
התעוררתי עם כאב ראש חזק. התבוננתי סביבי וראיתי שאני בבית חולים. לצידי ראיתי את אמי. ראשה היה מונח על מיטתי והיא ישנה. ליטפתי את שערה והיא קפצה, "רוז!" קראה בהתרגשות ודמעות נצצו בעיניה. "מה קרה?" שאלתי בתמיהה והבטתי סביבי. לא הבנתי למה אני פה ומה קרה לי. "את בבית חולים, התעלפת, הרופאים לא יודעים למה. מזל ששותפתך לחדר נכנסה בדיוק כשזה קרה.." אמרה ומחאה דמעה מעינה.
"התעלפתי? איך? למה מתפוצץ לי הראש ככה?" כעסתי. היה לי בלק אאוט, אני לא זוכרת מה קרה אחרי שנכנסתי לחדר. נבהלתי.
"אני אבקש מהרופאה שתביא לך כדור. בינתיים את צריכה לשכב ולהירגע" אמרה בטון רגוע וכיסתה אותי. "אני צריכה להתקשר" אמרתי ולקחתי את הפלאפון שלי מהשידה שנחה ליד. "פיט..פיט..פיט" לחשתי לעצמי בעודי סורקת ומחפשת אחר שמו בספר טלפונים. התקשרתי. צליל חיוג- "הלו?" נשמע מהצד השני.
"פיט?" שאלתי בקול חלש.
"כן? רוז, זו את?! מה קורה? איפה את?" נשמע מהעבר השני, הוא נשמח שמח והעציב אותי לקטוע את שמחתו.
"אני.." היססתי בהתחלה, "אני בבית חולים, התעלפתי" אמרתי מהר והוצאתי אנחה, "בבית חולים?! מה קרה? למה התעלפת?! באיזה בית חולים?" שאל מהר ומטון שמח נהפך לטון מודאג, "זה בסדר, אני בסדר, אתה לא צריך לבוא. בטח ישחררו אותי עוד מעט. אני לא רוצה להטריח אותך" אמרתי וניסיתי לעודד אותו. "אני בא, אני רוצה לראות אותך, באיזה בית חולים את?" קרא בקול תקיף. נתתי לו את השם והוא ניתק.
תוך עשרים דקות הוא הגיע ונעמד בכניסה לחדר, הסתכל עליי במבט מבוהל והתקדם לעברי במהירות. "את בסדר? איך את מרגישה?" שאל בדאגה וליטף את שערי, "בסדר, לקחתי כדור ואני מרגישה יותר טוב, משחררים אותי עוד שעה בערך. הם רק יעשו לי בדיקת דם ואני אלך. רואה? לא היית צריך לבוא" חייכתי בניסיון לעודד אותו. "זה בסדר, תודה לאל שהכל טוב, ממש הבהלת אותי רוז סמית'" חייך ונישק אותי במצח. הוא ליטף את לחיי ונישק אותי בחום וברכות. הרגשתי הרבה יותר טוב.
כעבור שעה יצאתי מבית החולים. אחרי בדיקת דם כואבת שבה מחצתי לפיט המסכן את היד ואחרי פרידה מאמי הרגשנית ומיליון הבטחות על כך שאני בסדר ושלא תדאג "תנוחי הרבה!" צעקה לי כשהתרחקנו ממנה, "טוב!" צעקתי בחזרה ונכנסתי לאוטו של פיט.
כל הדרך חזרה שתקנו. החזקנו ידיים וחייכנו מדי פעם כשמבטינו נפגשו. "הגענו" קרא פיט ופתח לי את הדלת. "תודה לך" חייכתי אליו ויצאתי. "את בסדר?" שאל בפעם האלף כשנעמדנו ליד המגורים שלי "כן פיט. בפעם המאה המיליון, אני בסדר עכשיו!" צעקתי והתחלתי לצחוק, פיט צחק ונישק אותי. "בוא" קרצתי ולקחתי את ידו. "לאן?" שאל בעודו נגרר אחריי. "ששש אני רוצה שתבוא לחדר שלי" לחשתי בקול שובב ופתחתי את הדלת. "תישאר פה שנייה" לחשתי לו ונשכתי את שפתיי בשובבות. "טוב" צחק ונעמד במקום כמו חייל. נכנסתי פנימה על קצות האצבעות וסרקתי את המסדרונות לוודא שאין אף אחד ולאחר חזרתי והכנסתי אותו פנימה. קיפצצנו על קצות ההצבעות והתאפקנו שלא לצחוק. "הצלחנו!" קראתי מאושר ברגע שסגרתי את הדלת. והתחלנו שנינו לצחוק, לא שמנו לב ובטעות הערנו את רייצ'ל "שקט! אני מנסה לישון פה!" התעצבנה והסתכלה עלינו. כעבור כמה שניות אמרה, "את יודעת שאסור לו להיות פה נכון?" הרימה גבה, "כן, אבל ששש אל תגלי, בבקשה" התחננתי. "אבל תהיו בשקט, יש לי יום ארוך מחר ואני מתחילה מוקדם" קראה מתחת לשמיכה. "תודה!" לחשתי באושר והלכנו לכיוון החדרון שלי. אני ורייצ'ל שמנו מחיצה בנינו בכדי לתת לנו פרטיות. פיט בא אחריי ונשכב על המיטה ושפשף את עיניו מעייפות ונתן פיהוק גדול. חייכתי ועליתי עליו. נישקתי אותו בלהט. התהפכנו. עכשיו הוא היה למעלה. התנשקנו בחושניות דקות ארוכות. "אני רוצה להחליף לפיג'מה" אמרתי וקמתי מהמיטה. פיט הוריד את מכנסיו ואני הלכתי לשירותים להחליף. כשסיימתי נכנסו מתחת לפוך והתחבקנו, ככה נרדמנו וככה התעוררנו למחרת. טוב לא ממש..
Pete's pov
נבהלתי, צלצול הטלפון והידיעה ממנה פשוט הקפיאו אותי. ידעתי שהיא בסדר יחסית כי היא נשמעה טוב והיא אמרה שהיא רק התעלפה. אבל מאז מה שקרה עם כריס אני בהיסטריה כשמזכירים בתי חולים.
כמובן שהכל נרגע. היינו בחדרה. הנשיקות שלה. יש לה שפתיים בשרניות וטעימות. פשוט לא רציתי לעזוב אותן, היא כ"כ מקסימה! נאנחתי מאושר. ישנו במיטתה. מצב כפיות. גופה הרך. היא מריחה מדהים. החמימות של גופה וחיוכה. נמסתי עם כל מבטה,צחוקה,נשיקתה. הייתי מאוהב.
נרדמנו מחובקים אך התעוררנו אחרת. אני על הרצפה עם תחתוני בוקסר בלבד, קופא מקור. והיא מחוממת לה במיטה. היא התעוררה וכשראתה שאני על הרצפה היא החלה לצחוק צחוק מתגלגל. צחקתי גם אני וקפצתי עליה מחבק ומנשק אותה. את צווארה החמים. הוא הריח מוורדים. ירדתי עד בטנה ועליתי בחזרה. היא צחקה וליטפה את שיערי. התמזמזנו כרבע שעה. "לא!" צעקה בבהלה כשמבטה נחת על השעון שהיה על השידה ליד והתרוממה מפילה אותי על הרצפה. "כבר עשר וחצי, אני מאחרת לשיעור. אני מתחילה בעשר היום ואני לא יכולה לתרץ למורה. כבר הפסדתי יומיים שלמים וזו תחילת השנה ואני לא יכולה להתחיל ככה" נלחצה. היא החלה להתלבש ולהתארגן ואני רגוע. התלבשתי באיטיות וחייכתי אליה. היא רצה ממקום למקום אוספת את הספרים. תפסתי אותה ביד כשעברה לידי וקירבתי אותה אליי ונישקתי אותה. היא הסתכלה עליי וחייכה "כשנסיים ללמוד אנחנו ניפגש, מבטיחה" קרצה והלכה לשירותים. כעבור חמש דקות יצאנו מהחדר וליוויתי אותה לאודיטוריום "אני מתחיל ללמוד רק עוד חצי שעה" אמרתי כשנעצרנו ליד הדלת. "ומתי תסיים? מבלי להבריז" חייכה "בארבע וחצי, אבל אחר- כך יש לי חזרה" עניתי בחיוך מבויש, "רוצה לבוא?"- "בשמחה!" התלהבה ונישקה אותי. "אז בחמש תהיי בחדר שלי" צעקתי לה במסדרון כשהתרחקה, "טוב!" החזירה ונכנסה לכיתה.
"איפה היית?!" צרח עליי פטריק כשנכנסתי לחדר. "ומזה החיוך המוזר הזה?!" לא עניתי לו והמשכתי לחייך. נשכבתי על המיטה מביט בתקרה ופלטתי אנחת אושר. פטריק הבין ונשכב לידי בוהה בתקרה גם הוא. "היית איתה אה? איך היה?" שאל בקול רגוע והביט בי "בסדר, היא הייתה בבית- חולים" עניתי בעודי ממשיך להביט בתקרה, אך פטריק התרומם לישיבה והסתכל עליי בתדהמה, "אל תדאג. היא רק התעלפה. שיחררו אותה אחרי שעה והייתי איתה עד עכשיו" חייכתי חיוך קורן מאושר. "אה, אוקיי" אמר פטריק וחזר לשכב. "רגע, היית אצלה בחדר?" שאל בסקרנות ושוב התרומם וכל המזרון זז. "כן" חייכתי חיוך זדוני. "ו...אתה יודע..עשיתם את זה?" גמגם- "מה פתאום!" צעקתי והתרוממתי. "אנחנו מכירים בסה"כ שבוע, אפילו פחות. לא עשינו שום דבר יותר מהתמזמזות תמימה" התעצבנתי "טוב סליחה" נעלב פטריק וקם ממיטתי. "יש לנו חזרה בחמש אתה זוכר נכון?" שאל בעודו מסדר את התיק "כן. אה ופטריק, יש לנו אורחת" חייכתי וקמתי לסדר את תיקי גם. "טוב" פלט ויצא מהחדר. השיעורים עברו מהר בעיקר בגלל שחשבתי על רוז. חמש הגיע במהירות.
נפגשנו בחדר והכרתי לה את כולם ומשם המשכנו לחדר המוזיקה וניגנו. אני,אנדי,פטריק וג'ו ורוז שישבה על כיסא והסתכלה עלינו בהערצה ובהתרגשות, ומחאה לנו כפיים בהתלהבות כל פעם שסיימנו. כשהתקבצנו ארבעתנו בכדי לבחור שיר הבחורים שיבחו אותי ואמרו שהם מחבבים אותה ושהיא חמודה. זה הפך אותי ליותר מאושר. "תודה חבר'ה, זה חשוב לי" קראתי בגאווה וקרצתי לרוז שהפריחה לי נשיקה באוויר.
הכל היה נהדר. את אותו שבוע מקסים אני לא אשכח. אני גם לא אשכח את השלוש שנים המקסימות שעברנו ביחד. השנה האחרונה בקולג' עמדה בפתח. כבר השתפרנו הרבה מאז ואפילו החתימו אותנו בחברת הקלטות קטנה בשיקגו. עבדנו על הדיסק הראשון שלנו והיינו מאושרים. אבל כמובן, לכל סיפור טוב יש סוף רע, ולצערי הוא הגיע. שנה עצובה וקשה, מלאה בתלאות ומכשולים. ואני עדיין בתוך בועה. מאושר עד לשמיים ומאוהב, הנאיביות שתלך לעזאזל בקרוב.
פרק 5
פלשבק לעבר של פיט
"ילדים, רדו למטה הארוחה מוכנה!" נשמעה צעקה מכיוון המטבח, אימא שלי הכינה לי ולכריס עוגיות טעימות "אממ" פלטתי ונגסתי בעוגיות הטעימות "את האופה הכי טובה בעולם!" אמר בגאווה כריס ודחף עוד עוגייה לפה.
אני וכריס חברים טובים מגיל שלוש, היום זה היה הראשון שלנו בבית הספר, אנחנו בכיתה ה', ההורים שלי ושל כריס עובדים ביחד במפעל גדול שהקימו, ולכן שניהם עברו ביחד לשיקגו לפני כחודשיים, ממש ביום האחרון של סיום לימודינו בלוס אנג'לס. המעבר היה קל בגלל שכריס ואני היינו ביחד, מאז ומתמיד היינו רק שנינו ביחד ולא היינו צריכים אף אחד אחר.
הגענו לבית ספר, הוא היה ענק ומלא ילדים עמדו בחצר, אני וכריס הבטנו בבניין ובילדים ואח"כ הבטנו אחד בשני, חייכנו חיוך זדוני וצחקנו. "הפעלולים שאנחנו הולכים לעשות פה, אני רק מחכה לזה! תראה פיט, קניתי אבקה מתפוצצת, נוכל לשים אותה בכוס של אחד המורים ואז זה יעשה קצף ויתפוצץ!" צחק כריס ופניו קרנו. "ביי ילדים, תיהנו בבית הספר החדש, ובבקשה, אל תעשו מעשי קונדסות, אני לא רוצה לבוא לפה שוב כל שני וחמישי" הזהירה אותנו אימו של כריס ונסעה.
החצי שנה הראשונה עברה בכיף, אני וכריס נשלחנו כמה פעמים לחדר המנהל והורינו הצטרכו לבוא יותר פעמים משנוכל לספור. אבל זה לא עניין אותנו, היינו יחד ונהנינו. אך הכל השתנה בחודש אפריל. כריס החל לחלות ולא הגיע לבי"ס, באתי לבקר אותו כל יום במשך השבוע אבל אח"כ הוריו לקחו אותו לבית חולים והוא אושפז שם, מאז ראיתי אותו רק פעם אחת.
"אני חולה פיט" אמר לי והשתעל, "אתה לא יכול להיות חולה, אתה כריס! אמן הפעלולים" צחקתי, "לא פיט, אני ממש חולה" אמר ועיניו נהיו אדומות "יש לי סרטן" החל לבכות. הייתי ילד קטן ולא הבנתי מה זה אבל זה נראה לי רציני מאוד אם כריס בכה ככה. באותו יום כשאכלנו ארוחת ערב, אני, אימא ואבא הם סיפרו לי מה יש לכריס, "אני מצטערת פיט" אמרה לי אימא בעצב והסתכלה בצלחתה, הבטתי באבא בחוסר אונים כשדמעות בעיניי, "הוא הולך למות?" שאלתי בעצב והסתכלתי על שניהם. אימא החלה לבכות וקמה מהשולחן, אמנם הייתי שובב אבל הייתי פיקח, ידעתי מה התשובה ולא האמנתי, כבר חוויתי מוות של סבא שלי אבל הייתי קטן וזה לא השפיע עליי כ"כ כמו שהמוות של כריס השפיע.
ככה, יומיים אח"כ עמדתי מעל הקבר הקטן של כריס, גרוני יבש ועיניי זוהרות. שתקתי. לא בכיתי בהלוויה וגם לא אח"כ, הייתי מדוכא ולא אכלתי כלום, גם בקושי שתיתי, ובגלל החום התייבשתי כמה פעמים והובהלתי לבית חולים, כשנכנסנו בפתח התחלתי לבכות ולהשתולל, לא רציתי להיכנס לשם יותר, פחדתי מאוד וחשבתי שאני אמות אם ישאירו אותי שם. מאז שהשתחררתי אכלתי ושתיתי וכל הזמן ניסיתי להיות בריא בכדי שאני לא אצטרך להיות שם יותר. כריס עדיין נשאר בליבי, הילד הקטן והשובב שהסרטן הכריע אותו כאשר היה בן עשר.
שבוע אחרי מותו הוריו עזבו בחזרה ללוס אנג'לס והמפעל נסגר, מאז לא שמעתי עליהם והקשר שלהם עם הורי התנתק עם השנים, מי יודע איפה הם עכשיו.
אנחנו כמובן, נשארנו עדיין בשיקגו, שם חייתי וגדלתי עם השנים עד שכמובן עברתי לקולג', אך תמיד כריס נשאר ויישאר בליבי.
פרק 6
Pete's pov
השנה האחרונה של הקולג'. היינו צעירים ומאושרים. היה לנו הכל.
רוז ואני חיינו לנו ביחד בדירה קטנה וזולה קרוב לקולג'. תכננו להתחתן באוקטובר. חודש אחרי סיום לימודינו והתחלת חיינו כבוגרים בעולם הגדול. אני- נגן בס בלהקה ורוז- היחצנית שלנו.
"בוקר טוב נסיכה" נשקתי לרוז על הפה והיא התעוררה. "בוקר טוב נסיכי" חייכה ונשקה לי בחזרה. קמנו והתארגנו לבוקר הראשון בשנה באחרונה. גרנו שני רחובות מהאוניברסיטה ויצאנו ברגל. הגענו לכניסה ובאתי להיכנס אך רוז נעמדה ולקחה את ידי. "פיט..אני חייבת לספר לך משהו.." אמרה וחייכה. "מה קרה?" שאלתי וליטפתי את לחייה החמות.
"אני.." באה להמשיך אך הצלצול קטע אותה. "אני חייב ללכת, יש חזרה ובא היום מישהו לראות אותנו" אמרתי במהרה ונישקתי אותה. "ספרי לי בבית!" צעקתי כשרצתי לחדר מוזיקה.
Rose's pov
"פיט.." לחשתי כשהתרחק. חיוכי דעך והמשכתי לכיתה. לא יכולתי להתרכז בשום שיעור. אני לא מבינה מה יש לי בתחילת השנה. כל פעם קורה לי משהו אחר ואני לא מצליחה להתרכז. אבל הפעם זה היה משהו שישנה את חיינו.
סיימתי ללמוד שעה לפני פיט והלכתי הביתה. בדרך עצרתי בסופר וקניתי משהו. לבדוק שוב אם זה נכון. וכשהגעתי הביתה גיליתי שזה באמת נכון. אני בהריון.
התיישבתי על הספה וחיכיתי לפיט. כשנכנס הוא הסתכל עליי במבט מודאג. "את חיוורת, את בסדר?" שאל בדאגה והתיישב לידי, מלטף את פניי. "אני..." גמגמתי, "בהריון" המשכתי והסתכלתי עליו. דמעות בעיניי. הוא היה המום, הוא הסתכל עליי ושתק. הוא קם והתהלך בחדר, ראשו מושפל לרצפה. "פיט?" שאלתי בדאגה וקמתי. "יש לך...משהו להגיד?" המשכתי. הוא בא ונעמד מולי, ממש קרוב לפניי. הבטנו זה בזו דקה ארוכה ולבסוף הוא חייך חיוך גדול וחיבק אותי מאושר, "יהיה לנו ילד!!" צרח והרים אותי. התחלתי לצחוק ונישקתי אותו. הוא הוריד אותי בעדינות לספה ונשכב מעליי. הוא ליטף את בטני ונשק לה. "יהיה לנו ילד קטן" חייך והסתכל עליי באושר, דמעות בעיניו. הוא נישק אותי וככה היינו שעה ארוכה. מתנשקים ומחייכים מהבשורה הטובה. חמישה חודשים טובים עברו עלינו. בטני גדלה וטפחה ופיט היה מאושר עד השמיים, הוא אפילו כתב שיר חדש. עשינו מסיבה והזמנו את המשפחות שלנו. חבריו באו וניגנו לנו ורייצ'ל, שנהפכה להיות חברתי הטובה ביותר. שמחה בשבילי. היא ופטריק נהפכו להיות גם הם זוג בשנה הראשונה. בדאבל דייט שאליו יצאנו הם הכירו והחלו לצאת ביחד. ג'ו ואנדי גם מצאו להם בנות זוג ובסך- הכל היינו מאושרים.
אבל....
Pete's pov
"אני רוצה להרים כוסית לחיי פיט ורוז, שיחיו חיים ארוכים ושמחים ושהתינוק יהיה דומה יותר לרוז כי אחרת נהיה בבעיה.." קרא ג'ו בהרמת כוסית שעשה וכולם צחקו, "חע חע" אמרתי בעוקצנות וצחקתי. ליטפתי את הבטן של רוז, לא האמנתי שאני הולך להיות אבא. זה עדיין הדהים אותי. כולם חוץ ממני ומרוז שתו אלכוהול. הם התחילו להשתגע ואני ורוז הבטנו בהם וצחקנו כמו מטורפים. ישבנו בבר קטן ועשינו חיים. "טוב, בואו נזוז" קראתי בשתיים עשרה בלילה. ראיתי שרוז עייפה והיא לא הרגישה טוב, כמובן שזה בגלל ההיריון.
כולם קמו ושלושתם נשענו אחד על השני והתנדנדו.פטריק,ג'ו ואנדי שהיו שיכורים לגמרי ובקושי עמדו על הרגליים. "מזל שלא שתיתי" צחקה רייצ'ל והחזיקה את פטריק שזז מצד לצד ומלמל דברים בלתי מובנים לעמוד שהיה מולו. נפרדנו מהם והלכנו למכונית שלנו.
"היה נחמד" חייכה רייצ'ל. "אה" צעקה ונגעה בבטנה. "מה קרה?!?!?" נבהלתי והסתכלתי עלייה, "זה בסדר" צחקה "הוא בעט" אמרה ולקחה את ידי והניחה אותה על הבטן "הנה! הרגשתי" חייכתי ומיששתי את הבטן וצחקתי כל פעם שהתינוק בעט. התנעתי את האוטו והתחלנו לנסוע. באתי לצאת מהחנייה ונעמדתי לקראת היציאה לכביש. אך הדבר האחרון שאני זוכר הוא שהסתכלתי על רוז בבהלה.
פקחתי את עיניי וראיתי חדר לבן, מלא מכשירים מצפצפים וחוטים מחוברים אליי. מולי ישנו על הכיסאות רייצ'ל,פטריק,ג'ו ואנדי. "מה קרה?!" צעקתי והתרוממתי למצב ישיבה, הראש כאב לי ושמעתי צלצולים. "ארבעתם קמו וניגשו לקראתי, ראיתי שעיניהם אדומות ונפוחות, "איפה רוז?" שאלתי בדאגה וסרקתי את החדר. "פיט.." התחיל פטריק וכולם הביטו בי בעצב. "רוז..היא..קרתה לכם תאונה, באתם לצאת מהחנייה ואוטו, הנהג היה שיכור..הוא התנגש בכם ורוז..היא..מתה" אמר והם התחילו ליבב ולבכות. שתקתי. הייתי בהלם מוחלט, המוח שלי לא עיכל את מה שסיפרו לי. "לאאאאאאאא!!" צרחתי והתחלתי לבכות. השתוללתי במיטה וצרחתי כמו משוגע, בעטתי במשירים והייתי באטרף מוחלט. "לאא! אנחנו צריכים להתחתן, יש לנו ילד!" צרחתי והתחלתי לבכות כמו מטורף, כיסיתי את פניי בידיי ושמעתי אותם בוכים גם, לא האמנו שזה קרה לנו. לא האמנתי שזה קורה לי שוב "בבקשה תגידו לי שאני חולם, שאתם עובדים עליי ושזה לא נכון" בכיתי והסתכלתי עליהם. הם שתקו ולא אמרו מילה. ככה כולנו בכינו והיינו שרויים בעצב ודיכאון. רוז הייתה המלאך שלי. כולם אהבו אותה ואף פעם לא היו לה שונאים. אהבתי אותה כל-כך ותכננתי לעשות לה הפתעה גדולה בחתונה. היו לנו תוכניות והיינו נאהבים. זה היה אסון.
שבועיים לאחר המקרה השתחררתי מבית החולים. הוריה ביקרו אותי והתעניינו לשלומי. בכינו ביחד ובמשך שעה שלמה לא דיברנו. פשוט ישבנו וחשבנו עליה. גם הם לא האמינו לזה. אף אחד לא. "למה היא ולא אני?" שאלתי בבכי כל פעם. רבים לא ענו לי מהקושי. "זו החלטת אלוהים, מי אנחנו שנעמוד מולו?" אימה ענתה לי בעצב.
זה היה יום שלישי. היינו בבית הקברות. היינו קבוצה קטנה. עשרים איש ולא יותר. כולם לבשו שחורים ובכו בכי מר. ואני. אני שתקתי שוב. רק דמעות נוזלות. הסתכלתי על הארון. "היא שם, קר לה. תוציאו אותה משם. היא לא מתה!" צרחה סבתה ונפלה על ברכיה, בוכה בכי תמרורים. פטריק חיבק אותי וג'ו ואנדי ניחמו אותי גם. שעה אחרי שכולם עזבו נשארתי לבד. הבטתי על המצבה ודמעות נזלו לי, עיניי היו אדומות ונפוחות וראשי כאב. "למה הלכת? למה נטשת אותי?" בכיתי. כל כך רציתי לחבק אותה. לנשק את שפתיה שוב. "נכנסת לחיי ושלוש וחצי שנים נפלאות עמדת לצידי. איך אני הולך להמשיך בלעדייך? אני רוצה למות!" צרחתי ונתתי אגרוף לאדמה הלחה.
פרשתי את הקולג' חודש אח"כ. הייתי בבית כל היום ונכנסתי לדיכאון עמוק. התחלתי לעשן ולשתות. אפילו הידרדרתי לסמים. לא עניתי לטלפונים ולא התייחסתי לדפיקות דלת. פטריק, ג'ו ואנדי לא הפסיקו לצלצל ולדפוק לי בדלת. "תעזבו אותי בשקט!" צעקתי כל פעם מהמיטה המסריחה. הרחתי את הכרית שעליה ישנה. חיבקתי את תמונתה, היא ישבה מתחת לעץ האלון העתיק ששם תכננו לעשות את החתונה. חייכה, מאושרת. הגעתי לבית חולים כמה פעמים. הטראומה חזרה לי שוב והייתי משתולל. חבריי נבהלו וניסו לעזור לי אך אני הייתי בשלי. לא יכולתי לחיות, ניסיתי להתאבד כמה פעמים אך ללא הצלחה. לצערי הם הצליחו לפרוץ את הדלת ברגע האחרון ולקחו אותי לבית החולים שוב.
עברתי לגור עם ג'ו,אנדי ופטריק. הם חיו ביחד בתור שותפים בדירת סטודיו קטנה. הם עזרו לי להשתקם. במשך שנה וחצי הייתי עצוב והיו לי התקפי דיכאון שבהם הייתי ימים שלמים בבית.
כעבור חמש וחצי שנים
"ONE,TWO,TREE GO!" צעקתי למיקרופון והתחלנו לנגן. הקהל צרח וקפץ ואנחנו ניגנו. פטריק שר ואני וג'ו קפצנו עם הגיטרות. היה רועש במיוחד ומלא אדרנלין.
"זהו שיר שכתבתי אותו בקולג'. עמדתי להתחתן עם אהבת חיי וציפינו לילד. לצערנו היא נהרגה בתאונת דרכים. כתבתי אותו שבועיים אחרי התאונה" אמרתי ודמעה בעיניי. הבנים גיחכו וניסו שלא לבכות. התחלנו לנגן ופטריק שר.
"You are gone
I need your love to carry on
You are gone
And I don't know what to do
Right now
You are gone
You left me all alone
I need your love to carry on
Baby where you're gone?"
כשסיימנו לנגן לא נשאר אחד שלא בכה. לא יכולתי להחזיק מעמד, זרקתי את הגיטרה ורצתי אל מאחוריי הקלעים. בוכה. נכנסתי לשירותים והתחלתי להקיא. ממשיך לבכות.
שטפתי את פניי החיוורות ויצאתי החוצה. "אתה בסדר?" שמעתי קול עדין והסתובבתי. היא הייתה בלונדינית ועיניים ירוקות. ממש יפיפייה. "כן, תודה" חייכתי חיוך מזויף והמשכתי ללכת. "תראה.." שמה יד על הכתף שלי ונעמדה מולי. "אני יודעת איך אתה מרגיש. גם אני איבדתי מישהו יקר לי" חייכה חיוך עצוב והסתכלה בעיני. אותה ההרגשה שבה אליי. כמו בפעם הראשונה שפגשתי את רוז. מין צביטה קטנה בלב.
"קייטלין" אמרה והושיטה את ידה ללחיצה, "פיט" אמרתי כמובן מאליו וחייכתי, לחצתי את ידה, הסתכלנו אחד על השנייה שתי שניות וצחקנו ממבוכה.
ישבנו לדבר במשך שעה וחצי, היא הייתה חמודה ותוססת. היא סיפרה לי שהיא איבדה את הוריה גם בתאונת דרכים לפני שנתיים ואני סיפרתי לה על רוז. דמעה נזלה מעינה והיא חיבקה אותי. חיבוק חם ונעים. הסתכלנו אחד על השני והתנשקנו. חשבתי את אותה ההרגשה ודמיינתי את רוז בראשי. התנתקתי מקייטלין "מצטער, אני לא יכול" אמרתי ורצתי לקרוון. נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות שוב עד שנרדמתי. "פיט" שמעתי קול. היה חשוך "מי זה?" צעקתי לעלטה. "פתאום קרן אור הופיעה ורוז נעמדה מולי. "רוז.." לחשתי ודמעות בעיניי. ליטפתי את לחייה ונשקתי לה. "פיט..אני לא אחזור יותר. אני מצטערת" אמרה והתרחקה ממני קצת. "אתה צריך להמשיך בחייך, אל תהיה עצוב בגללי, תהיה עם קייטלין, היא בחורה טובה ואתה מתאימים, יהיה לך טוב איתה" חייכה אליי. "אני לא יכול" נפלתי על ברכיי והבטתי אליה. "אני מתגעגע אלייך כל-כך, את חסרה לי. אין יום שאני לא חושב עלייך. כל שנייה שחולפת גורמת לי לגעגוע יותר גדול. למה הלכת?" בכיתי. היא התכופפה אליי וחייכה. "אל תדאג. אני מבקשת ממך להמשיך. בשבילי"- "איך? איך אפשר?"- "קייטלין. תמשיך איתה. תבנה עתיד איתה. אתה והלהקה שלך תצליחו מאוד, אל תיכנס לדיכאון שוב" אמרה וליטפה את לחיי באותו מגע חם ורך שהתגעגעתי אליו כל-כך. "פיט, אני חייבת ללכת. תזכור את מה שאמרתי. אני מבקשת ממך. תמשיך בחייך" אמרה והתרחקה ממני. "רוז!" צעקתי לחלל הריק והתעוררתי מזיע ומתנשף בכבדות. קמתי ורצתי למקרר, לקחתי בקבוק מים ושתיתי את כולו מהר. הייתי כל כך צמא. התחלתי להשתעל ויצאתי החוצה לאוויר הקר. השעה הייתה שלוש בבוקר וכולם ישנו בקרוון. הסתובבתי בשטח הריק והסתכלתי על הבמה שהייתה מולי. היה ריק וחשוך. "פיט.." שמעתי את קייטלין. "קייטלין" נבהלתי, "מה את עושה פה בשעה כזו?" הסתקרנתי. "אני עובדת פה..עכשיו סיימתי להכין הכל" ענתה והצביעה על קרוון אחר שהיה כעשרה מטרים מאיתנו. "תראי"- "תראה" אמרנו ביחד והתחלנו לצחוק. "תתחילי את" אמרתי וחייכתי. "או.קיי..פיט, תראה. אני ממש מצטערת. לא התכוונתי ואני לא הייתי צריכה לעשות את זה" גמגמה והשפילה את ראשה למטה. "לא, אני מצטער. עברו כבר שש שנים מאז. אני לא יכול להמשיך להיות בדיכאון. היה לי ממש כיף איתך ואפילו רוז הסכימה" שתקתי. "רוז?" שאלה בפליאה. "סיפור ארוך" חייכתי וליטפתי את לחיה. התנשקנו באותו להט וחום.
שלוש שנים עברו לנו ביחד. הלהקה הצליחה מאוד ויצאנו לסיבובי הופעות גדולים ומרשימים. היו לנו מעריצים מכל רחבי העולם והוצאנו אלבומים מצליחים ואפילו הקמתי מועדון וחברת תקליטים קטנה. קייטלין עמדה לצידי ועזרה לנו. פטריק ורייצ'ל התחתנו וגם ג'ו ואנדי התארסו עם בנות זוגן. אני וקייטלין התחתנו וגרנו בבית גדול בלוס אנג'לס. היא תמכה בי כשהייתי נשבר ובוכה על רוז ואני תמכתי בה על הוריה שהלכו. הבנו אחד את השני. היא הייתה באה איתי לימי אזכרה של רוז ואני לאזכרות של הוריה. עמדנו זה לצד זה בזמנים קשים והתגברנו ביחד. היינו מאושרים. והכל תודות לרוז. את החלום ההוא אני לא אשכח, וגם לא את רוז. שתמיד תישאר בליבי ובלב כולנו. המלאכית ששינתה את חיי.
THE END
|
