שילוח הקן

דברים פרק כב (ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

ספר האמונות והדעות מאמר ה (ר' סעדיה גאון)

ואבאר עוד הזכיות אשר אי אפשר שלא יבא עליהם גמול בעולם הזה, אפילו אם יכפור אדם. ואומר שהם שלשה, כבוד אב ואם, כמו שאמר (שמות כ' ב') כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והרחמים על בעלי חיים, כמו שאמר (דברים כ"ב ז') שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. ושיהיה משאו ומתנו באמונה, כמו שאמר (שם כ"ה ט"ו) אבן שלמה וצדק יהיה לך.

דברים פרק כב (ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:

רש"י כי יקרא - פרט למזומן: לא תקח האם - בעודה על בנים:

רמב"ן כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:                וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג:) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה: וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא:) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד), שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג), ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה, דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב (ישעיה מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן: אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד: ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה, וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה, למה, שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו: והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם, ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו: ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח, והיינו כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (לעיל י יג) לטוב לך, כאשר פירשתי (שם פסוק יב), וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (לעיל ו כד) והכוונה בכלם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות: וכן מה שאמרו (ברכות לג:) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם,  אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג): אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד, אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ד משנה (ז) ועל קן צפור יגיעו רחמיך, לפי שזה שנ' לא תקח האם על הבנים אינו מחמת חמלה מאת ה' אלא גזרת הכתוב היא. מצוות שילוח הקן זו גזרה אשר אין אחריה הסבר רציונאלי? האם הרמב"ן לא הבין את מה שהבין הרמב"ם? והאם זה שהרמב"ן אינו מבין את הרציונל אחרי המצווה, עושה את המצוות חסרת רציונל?

דברים פרק כב (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

רש"י למען ייטב לך וגו' - אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למתן שכרן של מצות חמורות:

רמב"ם הלכות מכירה פרק כג  

הלכה (י) הביצים והאפרוחין עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל שובך כל זמן שלא פרחו, ודבר זה גזרת חכמים היא ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה, לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים וביצים אלו לחבירו, מטפח על השובך שיפרחו האמהות ויגבהו מעל הארץ ואחר כך יקנה אותן לחבירו בקנין או על גבי קרקע או בשאר דברים שהמטלטלין נקנין בהן:  הרי לפי הלכה זו כל הביצים שאנו אוכלים אסורות, מפני שלא פרחו העופות? אם כך: מדוע רש"י מבדיל בין מזומן, ולא מזומן?

רמב"ם הלכות שחיטה פרק יג

הלכה (א) הלוקח אם על הבנים, ושחטן - הבשר מותר באכילה, ולוקה על שחיטת האם, שנאמר "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב, ו) וכן אם מתה קודם שישלחנה, לוקה. ואם שילחה אחר שלקחה, פטור. וכן כל מצות לא תעשה שניתקה לעשה, חייב לקיים עשה שבה; ואם לא קיימו, לוקה. בא אחד וחטף האם מידו ושילחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו - לוקה, שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב, ז), עד שישלח מעצמו, והרי לא קיים עשה שבה: אומרת תורה שבכתב לא, אומר הרמב"ם כן, והולכים אחרי הרמב"ם? היונה יושבת ומחכה עד שישלחו אותה, היא לא תברח? ואם היא ברחה, אסור, או מותר, לקחת את הגוזלים?

הלכה (ד) שילח את האם, וחזר וצד אותה - הרי זה מותר, לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח, בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו, שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב, ו); אבל אם הוציאה מתחת ידו, וחזר וצד אותה - מותר: אם כך: אם אני רואה קן ואני משלח את האם, ואחרי זה יושב ומחכה שתחזור וצד אותה, מותר?

הלכה (ו) זכר שמצאו רובץ על הקן, פטור מלשלח; עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח. הייתה רובצת על ביצים שאינן מינה, והן טהורין - הרי זה משלח; ואם לא שילח, אינו לוקה. הייתה האם טריפה, חייב לשלחה. שחט מקצת סימנין בתוך הקן קודם שייקחנה, חייב לשלח; ואם לא שילח, אינו לוקה: איך אדע/נדע אם זה הזכר או הנקבה על הביצים, אם הוא, או היא, ברחו? האם להציץ לו מתחת לכנפיים, מותר?

הלכה (ז) הייתה מעפעפת - אם כנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; ואם לא היו נוגעות, פטור מלשלח. הייתה מטלית או כנפיים חוצצות בין כנפיה ובין הקן, הרי זה משלח; ואם לא שילח, אינו לוקה. היו שני סדרי ביצים, וכנפיה נוגעות בסדר העליון, או שהייתה רובצת על ביצים מוזרות, ותחתיהן ביצים יפות, או שהייתה אם על גבי אם, או שהיה הזכר על הקן והאם רובצת על הזכר - הרי זה לא ייקח; ואם לקח, ישלח; ואם לא שילח, אינו לוקה: הלכה (ח) הייתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים, ואינה נוגעת בהן - פטור מלשלח; וכן אם הייתה בצד הקן, וכנפיה נוגעות בקן מצידו - פטור מלשלח. הייתה על שני בדי אילן, והקן ביניהן - רואין, כל שאילו יינטלו הבדין תיפול על הקן, חייב לשלח. הייתה רובצת על אפרוח אחד, או על ביצה אחת - חייב לשלח: הציפור יושבת בקן והכנפיים שלה לא נוגעות בקן (הלכה ז), פטור מהשילוח? מאין ממציאים את ההלכות האלה? איך מצאו קשר בין נגיעת הכנפיים בקן או באפרוחים, לבין הציווי של שילוח הָאֵם, אִם רצונך באפרוחים או בביצים?  

הרעיון אחרי מצוות שילוח הקן, שילוח הָאֵם הוא: אדם שנמצא במצוקה, ואין לו מה לאכול, אם נתקל בקן ציפור, מותר לקחת מהקן, לאחר ששחרר את הָאֵם, ואפשר לראות זאת גם בציווים בפס' הבאים בדברים פרק כג (כה) כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן:(כו) כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ: הרי יש כאן כניסה לתוך שטח של אדם אחר, ואכילה מתוך השטח, הרי זו אמורה להיות גניבה? או גזל? אם כך: איך מתיר זאת האלוהים? זה אינו היתר אלוהי לבוא ולהיכנס לתוך שטח של אדם אחר, ובטח לא לאכול בכל מצב, וכל אדם,  המדובר על אדם אשר מצבו קשה, והוא רעב, מתיר לו האלוהים לאכול כדי להשביע את רעבונו, גם ההתרה מוגבלת, ויש הוראות כיצד עליה להתבצע, מותר לך לקטוף בידיך, לא באמצעות כלים, אסור לך לקחת איתך ממה שקטפת, ואתה מחויב לאכול במקום.

לעניין הסיפור שהיונה הומה ומקוננת לאלוהים כאשר מעיפים אותה מהקן ומגוזליה, ואז הקב"ה נזכר בנו עם ישראל בניו, רעיון זה כנראה מובא בזוהר, אבל בדברים פרק כב (ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: נשאלת השאלה אם כך: מדוע נכתב "קן ציפור", ולא נכתב קן יונה? הרי תורה מבחינה ומבדילה בין ציפור ליונה? לדוגמא הפסוקים הבאים,

הושע פרק יא (יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים על בתיהם נאם יהוה:

תהילים פרק ח (ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים:

בראשית פרק ז (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:(יד) הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף:(טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים:

בראשית פרק ח (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

ויקרא פרק יד (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:(ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ:(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר:(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:(יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

(כא) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:(כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:(כג) וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָֹה:

ויקרא פרק יב (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:(ד) וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:

דברים פרק ד (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָֹה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:(טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה:(יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם:(יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:

דברים פרק יד (יא) כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ:

ישעיה פרק לא (ה) כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְהֹוָה צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט:

יחזקאל פרק יז (כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה:

יחזקאל פרק לט (א) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא עַל גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל:(ב) וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:(ג) וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל:(ד) עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט צִפּוֹר כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָֹּדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:

(יז) וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהוִֹה אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָֹּדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם:

עמוס פרק ג (ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד:(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד:

תהילים פרק פד (ד) גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי:

תהילים פרק קד (יז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ:

משלי פרק כז (ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ: כל יושבי העולם, כולם דומים, אותו צער לכולם, לכן השתדל להמעיט בצער של כל היצורים החיים איתך.

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מח וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, איך זה שהרמב"ם אינו מבין את הכתוב בזוהר? על היונה שמצטערת, והומה ומקוננת, על אפרוחיה? הרי הרמב"ם טוען שהיא לא תצטער?

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ה משנה (ג] ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה טעם. וכן אם אמר על טוב יזכר שמך, יוצא מכך שעל רע לא יזכר, וזה היפך הדין, לפי שחובה להודות לה' על טוב ועל רע. וענין סרבן. מיאון, כלומר שלא ימאן ויתעכב הרבה. והעובר לפני התיבה, הוא שליח צבור.  האם פירוש המשנה להרמב"ם יוצא נגד הנאמר בזוהר?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רצב 

סעיף א (א) שלוח הקן אינו נוהג א אלא (ב) בעוף טהור, אפילו אם האם טרפה. ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, חייב לשלח. אם שלוח הקן נוהג בכל העופות הטהורים, הרי שגרסת הזוהר מופרכת לחלוטין? משום שלפי הזוהר מדובר על יונה בלבד, אם כך: אם העפת ציפור אחרת, לא עשית כלום?

סעיף ג ובכל מקום שימצאנו, בין באילן בין בארץ או בבורות שיחין ומערות ז או בים או בראשו של אדם או בראש שאר בע"ח, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, חייב לשלח. מצא עוף מקננת בראשו של אדם?

סעיף ה אם רוצה ליקח האם ולשלח הבנים, אינו רשאי. שלחה וחזרה, ט שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים, חייב לחזור ולשלחה. אבל אם שלחה י ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם, פטור מלשלח. מה עניין לשלח אותה כמה פעמים, האם מצווה זו נועדה כדי להציק לבעל חיים זה?

סעיף ז היו הביצים מוזרות, או האפרוחים מפריחים, או שהם טריפה, יב או שזכר רובץ על הקן, או שעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא, פטור מלשלח (ל' רמב"ם פ' י"ג מהל' שחיטה דין י'). ואם אינו יודע מי הרובץ בקן? אם זכר או נקבה?

סעיף י שחט מקצת סימני האפרוחים בתוך הקן קודם שיקחנה, טו הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה (שם דין י"ב).

סעיף יא היתה מעופפת על הקן, אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח, ואם לאו, פטור אע"פ שנוגעים מן הצד.

סעיף יב היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחים, אפי' נוגעת בהן, טז פטור.

סעיף יג היתה יושבת על שני ענפי האילן והקן תחתיה, רואים כל שאילו תשמט יז ונופלת עליהם, חייב, ואם לאו, פטור.

איך מסבירים את ארבעת הסעיפים  מ- י-יג? לעניין מצוות שילוח הקן, והפטורים בהלכה, למרות שהאם נמצאת?

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תצא סימן ב

מעשה באחד שעלה לראש האילן לקיים מצות שלוח הקן ונפל ומת לפי שנא' כי יקרא קן צפור לפניך בדרך לא שתראה אותן בראש האילנות ותעלה אחריה,

ריקאנטי דברים פרק כב

(ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים [שם ו]. יש במצוה זו ענינים גדולים הן לפי הנגלה וגם לפי הנסתר ואני אעירך עליהם. אמרו במדרש רות [עז ע"ב] רבי בו כל יומוי הוה בקסרין, יומא חד חמא עמא דסרחי דחזו מסכיני אזלו ולא אשגחן עלייהו, אמר ודאי דינא אתחזי הכא קם ואזל ליה. יומא חד חלש דעתיה פגע בכפר סכנין, כד דמך שמע חד קלא לחד תנינא דלעי רננא דאוריתא, ואמר כי יקרא קן צפור לפניך בכל עץ או על הארץ וגו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. רבי בו ארכין אדנוי שמע ההוא קלא דאמר דחס על דא לא אמר כלום, מאן דחס שביק אמא ובנוי ואזיל, מאן דאמא מתרכא מן קן דילה מה היא אומרת אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתי את בני לבין אומות העולם, ועל דא ירחם קדוש ברוך הוא דהא רחמנו לא אשתכח אלא הכי, ועל דא אמר שכינה צועקת על בניה, והא כתיב שלח תשלח תרין שלוחין, דאי יהדר על גוזליה גו רחימו דבנוי שלח אפילו כמה זימני עד דאזיל ליה וסתיר קוזלא של בנין טמירא דקונטירא למיטל איגרא, הא רחמנו לא אשתכח אלא הכי וכתיב והארכת ימים שיאריך רוגז מן ששת ימים על בנים. יי' יי' אל רחום וגו'. איך מסתדר פרוש זה  של הריקאנטי עם הקביעה של "חכמים" אחרים, שזה שנאמר: "לא תקח האם על הבנים" אינו מחמת חמלה מאת ה' אלא גזרת הכתוב היא"?  

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלח עמוד ב

מתני'/. שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בכסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן, ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס, אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות - פטור משילוח. עוף טמא - פטור מלשלח, עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח. קורא זכר, רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין. מה עניין עוף טמא, למצוות שילוח הקן או לא שילוח? הרי מה יש לנו לעשות עם עוף טמא, גוזליו או ביציו? האם רבי אליעזר קיבל "מסורת", "תורה" "שבע"פ" שונה מ"חכמים"? ואיך מסתדר הוויכוח הזה בגמרא עם הגמרא הבאה.  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: האם אלוהים מסר למשה בסיני, שיש ויכוח או יהיה, בין רבי אליעזר ו"חכמים"? הרי הגמרא אמורה כביכול להיות הנחייה לביצוע המצוות, ההלכה עצמה, וכאן יש ויכוח?

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב תנו רבנן +דברים כ"ב+ כי יקרא קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנאמר +דברים כ"ב+ שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת"ל כי יקרא - במאורע לפניך, קן - מ"מ, צפור - טהורה ולא טמאה, כתוב ציפור, אם כך: מאין לומדים שעל ציפור טהורה דיבר הכתוב? ואיך לומדים שציפור טמאה, פטור מהשילוח? לפניך - ברשות היחיד, בדרך - ברשות הרבים, באילנות מנין - ת"ל בכל עץ, בבורות שיחין ומערות מנין - ת"ל או על הארץ וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר, לפניך בדרך למה לי? לומר לך: מה דרך - שאין קנו בידך, אף כל - שאין קנו בידך, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות, ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס - חייב בשילוח, אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח. אמר מר מה דרך - שאין קנו בידך, אף כל - שאין קנו בידך, הא למה לי? מכי יקרא נפקא - כי יקרא פרט למזומן! ועוד, לפניך למה לי? אלא, לפניך - לאתויי שהיו לפניך ומרדו, בדרך - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר +ישעיהו מ"ג+ כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו', אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב +משלי ל+ דרך נשר בשמים הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן! דרך נשר - איקרי, דרך סתמא לא איקרי. אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו? אמר: +שמואל ב' ט"ו+ ואדמה על ראשו.

במדבר רבה פרשה יט (כז) וישלח ישראל מלאכים זה שאמר הכתוב (תהלים לז) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואומר (שם /תהלים/ לד) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו ולא קפדה התורה לרדוף אחר המצות אלא (דברים כב) כי יקרא קן צפור כי תפגע כי תראה כי תראה חמור כי תחבוט זיתך (שם /דברים/ כד) כי תבצור כרמך (שם /דברים/ כג) כי תבא בכרם רעיך אם באו לידך את מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם אבל השלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר וכן עשו ישראל אע"פ שאמר להם הקדוש ב"ה (דברים ב) החל רש והתגר בו מלחמה רדפו את השלום וישלח ישראל מלאכים אל סיחון נעברה נא. אם כך: אז איך קבעו "חכמים" ששילוח הקן הוא מצוות עשה, ויש לשאוף לעשותה? שהרי אינך חייב לרדוף אחרי המצוות?

דברים רבה פרשה ו ולמה התינוק נימול לשמונה ימים שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה מנין שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה וגו' ולא עוד אלא שאמר הקב"ה (שם /ויקרא כ"ב/) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות מנין שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ד משנה ז 

ועל קן צפור יגיעו רחמיך, לפי שזה שנ'אמר לא תקח האם על הבנים אינו מחמת חמלה מאת ה' אלא גזרת הכתוב היא. האם הדברים רבה לא הבין את מה שהבין הרמב"ם? האם הם לא קיבלו את אותה "תושב"ע" מסודרת, לגבי סיבת מצוות שילוח הקן?

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ה משנה ג

(ג] ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה טעם. וכן אם אמר על טוב יזכר שמך, יוצא מכך שעל רע לא יזכר, וזה היפך הדין, לפי שחובה להודות לה' על טוב ועל רע. וענין סרבן. מיאון, כלומר שלא ימאן ויתעכב הרבה. והעובר לפני התיבה, הוא שליח צבור.  כל אחד חושב אחרת, וכולם קיבלו את אותה "מסורת"?

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק יב משנה ב

[ב] אמר ה' כי יקרא קן צפור, וצפור נאמר על כוף טהור דוקא שנאמר כל צפור טהורה. וקורא, שם "אלחג'ל", ומין זה דוגרים ממנו הזכרים כדרך שדוגרות הנקבות, ולפיכך נחלקו בקורא זכר דוקא אם נמצא דוגר, אבל הזכר של שאר המינים דברי הכל שהוא פטור. והלכה כחכמים. מדוע נחלקו, משה שכח למסור להם את הציווי לגבי הקורא זכר? או אולי האלוהים שכח למסור למשה? ואם הציפור הדוגרת הוא זכר, אין מצוות שילוח?

ר' עובדיה מברטנורא מסכת ברכות פרק ה משנה ג

על קן צפור יגיעו רחמיך - כמו שהגיעו רחמיך על צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים כן חוס ורחם עלינו: משתקין אותו - שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים והן אינן אלא גזרות מלך על עבדיו:

ספר החינוך מצוה תקמה ד"ה והרמב"ן ז"ל

אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות. וכן מה שאמרו לפי שעושה גזרותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר,

כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמודים /והחמורים/ שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד, ומפני זה אמרו [קידושין פ"ב ע"א] טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, עד כאן בפירושי הרמב"ן ז"ל. אם כך:  כן רחמים, או לא רחמים? האם כדי שנלמד רחמנות, או לא?

ספרי דברים פיסקא רכח

(ז) שלח תשלח, מצות עשה. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו חמש פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח. האווזים ותרנגולים שמרדו ושקננו בפרדס חייב לשלח בבית פטור מלשלח. אפרוחים או ביצים, מה אפרוחים שיש בם צורך יצאו מתים שאין בהם צורך אף ביצים שיש בהם צורך יצאו ביצים מוזרות שאין בהם צורך מעוט אפרוחים שנים מעוט ביצים שנים ואפילו אין שם אלא ביצה אחת או אפרוח אחד חייב לשלח דבר אחר כי יקרא קן צפור לפניך מכל מקום. בדרך בכל עץ או על הארץ, מה דרך רשות יצאו מקושרים שהן ברשות אחר. דבר אחר שלח תשלח בטהורה הכתוב מדבר או אף בטמאה תלמוד לומר כל צפור טהורה תאכלו זה בנין אב, כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר כדברי רבי יאשיה, הא אם שלחה והחזיר בדרך את פניו פטור מלשלח. שלח תשלח בנקיבות הכתוב מדבר ולא בזכרים. קורא זכר רבי אליעזר מחייב בשילוח שנאמר שלח תשלח וחכמים פוטרים שנאמר והאם, פרט לקורא זכר. הנוטל אם מעל הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, וכו' מתני' עד מצות חמורות שבתורה סליק פיסקא

האם לא קיבלו כולם את אותה "ה"מסורת", "תורה" "שבע"פ"?? הרי אחד מתיר ואחד אוסר?