בנים מתים על אבותם?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כא עמוד ב מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם.  

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד ב תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. איך הגמרות על מות בניהם של עקיבא וישמעאל מסתדרות עם הגמרא הבאה?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: האם בסיני כבר נאמר למשה שבניהם של עקיבא ושל ישמעאל ימותו? ואת זה למדו עקיבא וישמעאל בלומדם את הגמרא לפני שנולדו בניהם? איך מסתדר מותם של הבנים עם הכתוב בתורה שבכתב וה"תורה" "שבע"פ" ופרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יד כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו ואמר ליה רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין ומנין שקבל עליו תנחומין שנאמר וידע אדם עוד את אשתו (בראשית ד' כ"ה) אף אתה קבל תנחומין. אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון. נכנס רבי יהושע ואמר לו רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין אף אתה קבל תנחומין. ומנין שקבל איוב תנחומין שנאמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א' כ"א). אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב. נכנס רבי יוסי וישב לפניו אמר לו רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר וידם אהרן (ויקרא י' ג') אין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין. אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן. נכנס רבי שמעון ואמר לו רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו דוד המלך היה לו בן ומת וקבל תנחומין ואף אתה קבל תנחומין ומנין שקבל דוד תנחומין שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה (שמואל ב' י"ב כ"ד) אף אתה רבי קבל תנחומין. אמר לו לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך. נכנס רבי אלעזר בן ערך כיון שראהו אמר לשמשו טול כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. כשיצאו מלפניו הוא אמר אלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידים חכמים מרובים אוהבים את התורה. הוא שהלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים נתמעט שמו בתורה. הם שהלכו ליבנה למקום שתלמידים חכמים מרובים ואוהבים את התורה נתגדל שמם בתורה,

איך מסתדרים הסיפורים מהגמרא והמסכתות, על מותם של בני עקיבא, ובני ישמעאל, ובנו של רבן יוחנן, עם תורה ותושב"ע ופרשנות "חכמים" שבהמשך? או שאולי ל"חכמים" כעקיבא, ישמעאל, ויוחנן יש הסדר אחר ומיוחד משמים? האם ל"צדיקים" כביכול, התורה שבכתב ובע"פ שנתן לנו האלוהים, אינן עובדות לפי אותם כללים? האם האלוהים עובד "הפוך" עם "צדיקים" ולא לפי התורות שנתן?

רבי אלעזר מוורמייזא, בעל הרוקח וממנהיגי חסידות אשכנז, לתורה. דולצא, אשתו של רבי אלעזר, ובנותיהם בֶּלֶט בת השלוש-עשרה וחנה בת השש ובנם יעקב, נהרגו באכזריות בידי אבירים נוצרים שפרצו לביתם בימי מסע הצלב השלישי בליל כ"ב בכסלו תתקנ"ז (1196). (הועתק מדף שבועי מס' 1024 אוניברסיטת בר אילן, פרשת מטות מסעי תשע"ג  "תגובת הרחבה למאמרו של פרופ' אפרים חזן"  יעל לוין)

האם הנאמר בגמרא(שהיא ה"תושב"ע" כביכול), או הנאמר בתורה שבכתב, אמת? והרי אם הנאמר בהן אמת איך יסתדרו הדברים עם בניהם של ה"צדיקים"?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד ב כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה, ואמרי לה: מתני בריה דריש לקיש הוה, שכיב ליה ינוקא; יומא קמא לא אזל לגביה, למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה, אמר ליה: קום אימא מלתא כל קביל ינוקא, פתח ואמר: +דברים ל"ב+ וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו - דור שאבות מנאצים להקב"ה, כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים. 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד ב תנו רבנן, בעון נדרים בנים מתים - דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר בעון נדרים - כדאמרן, אלא למאן דאמר בעון ביטול תורה - מאי קראה? - דכתיב +ירמיהו ב+ לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר בעון נדרים נמי מהכא - לשוא הכיתי את בניכם - על עסקי שוא. מכדי, רבי יהודה הנשיא היינו רבי, ורבי בעון נדרים קאמר! - בתר דשמעה מרבי אלעזר ברבי שמעון. פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי, חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ביטול תורה. למאן דאמר בעון מזוזה - מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ולמאן דאמר בעון ביטול תורה - מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה; חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ציצית. בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה - דכתיב +דברים יא+ וכתבתם על מזוזות ביתך וכתיב בתריה למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אלא למאן דאמר בעון ציצית, מאי טעמא? אמר רב כהנא ואיתימא שילא מרי: דכתיב +ירמיהו ב+ גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר בעון מזוזה נמי מהכא, דכתיב +ירמיהו ב+ לא במחתרת מצאתים - שעשו פתחים כמחתרת. בנים מתים בעוון כל שהוא? מדוע? אין אפשרות שהם מתו מפני שהם או אבותיהם היו "צדיקים", וסתם האלוהים היה מעט משועמם והחליט להרוג "צדיקים" על קידוש שמו? אין אפשרות שמתים סתם ללא עוון?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד ב תניא, רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם - מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים.

דברים פרק כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: רש"י לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים וא"ת(ואם תאמר) בעון בנים כבר נאמר איש בחטאו יומתו אבל מי שאינו איש מת בעון אביו והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

יחזקאל פרק יח (א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: רש"י מה לכם אתם מושלים את המשל, אשנפלאנ"ץ בלע"ז. אבות יאכלו בוסר - פרי עד שלא נתבשל ביירגו"ץ בלע"ז. ושני הבנים תקהינה - אגאצירונ"ט בלע"ז, כך דרכו של הקב"ה האבות חוטאים והבנים לוקים שהרי כמה שנים חטאו מלכי ישראל קודם שגלו ואף אנו לא נדאג ללקות בעונינו:

מצודות דוד מה לכם - ר"ל מה ראיתם לשטות זה שאתם מושלים את המשל הזה על חורבן אדמת ישראל. אבות - וזהו המשל שאמרו הנה האבות אכלו בוסר החמוצה המקהה את השנים ועכ"ז לא קהו שניהם ושני הבנים תקהינה עם כי לא אכלו הבוסר ור"ל היתכן אשר אבותינו חטאו והיו כל ימיהם בשלוה ולא קבלו גמול ואנחנו בניהם שאין אנו מרבים בחטאים כמוהם נהיה נלקים בעוונם: האם המצודת דוד אינו מבין את דרכו של האלוהים, המובאת בפירוש רש"י? האם המצודת דוד כופר/אפיקורס? האם הוא לא קרא את הפס' הבאים?

שמות פרשת יתרו פרק כ (ב) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(ג) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

שמות פרק לד (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

במדבר פרק יד (יח) יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

דברים פרשת ואתחנן פרק ה (ו) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(ז) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:(ח) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ט) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו:

שמות פרק כג

(כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: רש"י לא תהיה משכלה - אם תעשה רצוני:  משכלה - מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה: איך פרוש זה מסתדר עם מות בניהם של עקיבא ורב ישמעאל? האם הם עשו, או לא עשו, את רצונו של האלוהים?

רשב"ם  לא תהיה משכלה - ואפילו בגודלו לא ימות: אלא את מספר ימיך אמלא - לבא בכלח אלי קבר:

רמב"ן על בראשית פרק ו (א)

איש צדיק תמים היה - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א), וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג), וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו). אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט, שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה. ורבי אברהם אמר, צדיק במעשיו, תמים בלבו. וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך:     ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם, או אשר יורה אותו, כי נביא היה. וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת, כאשר אפרש. ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א), אם יהיה תמים דעות עמי. והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי ליענש, גם בניו וביתו ראוים להנצל בזכותו, כי היה עונש עליו אם יכרת זרעו. או יאמר, כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים, כי הוא למדם, כענין שכתוב (להלן יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו: מדוע אצל נח זה עונש אם היה נכרת זרעו? האם אצל עקיבא, וישמעאל, זה מאהבת אלוהים אותם?

ויקרא פרק כ (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:(כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ: רש"י אשר ישכב את דדתו, (יבמות נד) המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה שהוא בעונש הליכת ערירי: ערירים, כתרגומו בלא ולד ודומה לו (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי יש לו בנים קוברן אין לו בנים מת בלא בנים לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו, ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עבירה לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו ערירים יהיו שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו: איך פרוש זה מסתדר עם מותם של בני עקיבא ושמואל? שעת עבירה? קוברן בחייו?

דברים פרק ט (כ) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָֹה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא:  רש"י ובאהרן התאנף ה' - לפי ששמע לכם:  להשמידו - זה כלוי בנים וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל:  ואתפלל גם בעד אהרן - והועילה תפלתי לכפר מחצה ומתו שנים ונשארו השנים: בנים מתים, זו השמדה, מאלוהים?

מלכים א פרק ב (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:(ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:(ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם:(ד) לְמַעַן יָקִים יְהֹוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:

מלכים א פרק ג

(ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: מדוע הבטחת אלוהים לדוד זרעך ישבו אחריך היא הבטחה על שמירת דרך האלוהים? מדוע גם שלמה רואה בישיבתו הוא על כסא אביו דוד, שאביו דוד הלך בדרך הישר עם אלוהים? האם יכול להיות שהאלוהים ושלמה אינם מבינים שצריך "למות למען אלוהים", "למות על קידוש שמו", ולא להמשיך להתקיים בעולם הזה? ומעניין שבשום מקום לא נאמר שצדיקים אמיתיים או בניהם מתים או ימותו? והיכן יש בתורה מקום שנאמר שָׁם שאני צריך למות בשביל אלוהים? או לקדש את שֵׁם אלוהים במותי?

                               מת בנו בחייו, לגיהינום?

בראשית פרק לז (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: רש"י וכל בנתיו - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי: ארד אל בני - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה: אבל שאולה - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א'חד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם: ויבך אתו אביו - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי: אם כך: האם כל מי שמת בנו בחייו יורש גיהינום? הרי לפי רש"י קיבל יעקב מפי הגבורה=אלוהים את הסימן זה? אם כך: איך פרשנות זו של רש"י מסתדרת עם הסיפורים הבאים בתלמוד על בניהם של רב עקיבא ורב ישמעאל?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כא עמוד ב מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד ב תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. האם רב עקיבא ורב ישמעאל ראו או יראו את הגיהינום?

בראשית פרק מו

(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: רש"י אמותה הפעם - פשוטו כתרגומו, ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת: מי שבנו מת בחייו, מת פעמים? בשני העולמות? ואיך מדרש זה מסתדר עם מות בניהם של רב עקיבא ורב ישמעאל? או שיש לרב עקיבא ורב ישמעאל הסדר/פטור?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב

אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב: +חבקוק א+ ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים - כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם - כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. האם הכללים שונים לגבי רבנים ולגבי פשוטי העם?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכא עמוד ב

ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו? אמר רבי אבא: אע"פ כן מת בנו בצמא, שנאמר: +תהלים נ'+ וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. אם לפי הנאמר כאן האלוהים מדקדק עם "הקרובים אליו" הרי שאם החליט האלוהים להרוג מישהו כביכול מ"הקרובים אליו" הרי שמצא בו "חוט שערה", ואם מצא האלוהים "חוט שערה" ב"צדיק" הרי ש"הצדיק" פספס, ואם "הצדיק" פספס ואלוהים החליט להרוג אותו ולא לתת לו עונש קל יותר, האם ה"חוט שערה" לא צריך להיות סוג של "כבל ענק"?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כז עמוד ב

גמרא. מנהני מילי? - דתנו רבנן: +דברים כ"ד+ לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר +דברים כ"ד+ איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב +שמות ל"ד+ פוקד עון אבות על בנים! - התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: +ויקרא כ"ו+ ואף בעונות אבותם אתם ימקו - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר איש בחטאו יומתו - הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. ולא? והכתיב: +ויקרא כ"ו+ וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! - התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.

מנורת המאור חופת אליהו רבה עמוד 483

שבעה כמנודין לשמים. מי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ומנעל ברגליו, ומי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מלמדם לתלמוד תורה, ומי שאינו רץ לדבר מצוה, ומי שאינו רגיל בבית הכנסת, ומי שאוכל בלא נטילת ידים.

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יח עמוד ב

א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן - מתים, דכתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה, וסמיך ליה: אחרי מות. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: +ויקרא י"א+ להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: +ויקרא י'+ להבדיל ולהורות. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: להבדיל בין הקדש ובין החול, וכתיב התם: להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע. רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: להבדיל ולהורות. אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש - הויין לו בנים זכרים, שנאמר: +ויקרא י"א+ והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה: אשה כי תזריע.,

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) נדה עמוד 400

[שם סי' י' צד נ"ז] אמרו חכמים כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר (יומא ל"ט). ועוד אמרו חכמים כל הזהיר בטבילה הויין ליה בנים זכרים שמורים הוראה בישראל, שכן מצינו באלישע שהיה זהיר בטבילה והיה לו בן שמורה הוראה בישראל ושמו ר' ישמעאל כהן גדול.

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסו

לשוא הכיתי את בניכם, ר' יהודה הנשיא אומר בעון בטול תורה בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו, ר' נתן אומר בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגו', אלו הם מעשה ידיו של אדם בניו ובנותיו:

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כד ד"ה אמר להם ר'

אמר להם ר' אליעזר לתלמידיו, בני אל תבטחו [לא] בעושר [לא בחכמה] ולא בגבורה, שנאמר כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו [אל יתהלל עשיר בעשרו] וגו' (ירמיה ט' כ"ב), זהו שנאמר ברוה"ק =ברוח הקודש= על ידי שלמה בן דוד כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם (קהלת ג' י"ט), כנגד מי אמר [שלמה] מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד בשר ודם, (שהיא) [שבשר ודם] תחלתו רימה וסופו תולעה, ואין מעולה אדם מבהמה כלום, ולא עוד אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב, אבל הנוגע בנבלת אדם טמא טומאת שבעה, דבר אחר בהמה שמתה (אינא) [אינה] מטמאה אוהל אבל אדם מטמא אוהל, דבר אחר הנוגע בנבלת בהמה הוא טמא ואין מטמא אחרים אבל (נבלת) [נוגע בנבלת] אדם הוא טמא ומטמא אחרים, (והאמר) [והוא שאמר שלמה] כי לכלב חי הוא טוב מן (הארי) [האריה] המת (שם /קהלת/ ט' ד'), תינוק בן יומו שאימתו מושלכת עליו מעוג [מלך הבשן] ששימש לארבעים פרסה כיון שמת [עלו] שיקוצים על גביו, ושלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מ"א =מלכים א'= ה' י"א) כי היא /היה/ חכם (אבל) [מכל] האדם [איך] אמר ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג' שם), מה, אדם אוכל ומברך שותה ומברך ישן ומברך (ומעורר) [ומתעורר] ומברך היאך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום, אלא על שעת (מיתה) [המיתה] הכתוב מדבר כיון שמגיע קיצו של אדם למות כשם שנמלכין על הבהמה (לשחיטה) כך נמלכין עליו, לכך נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, בהמה שמתה יש לה מנוח, אבל אדם [אף על פי] שמעבירין (ומכעסין) [עליו טכסיסין] ומת מעמידין אותו לדין (ומאירין) [ומראין] לו כל מעשיו ודנין אותו עליהם, (ובכך) [וכך] היה בוכה ר' יוחנן בשעת פטירתו, אמרו לו תלמידיו, אם אתה בוכה רבינו אנחנו מה תהא עלינו, אמר להם, בני לא אבכה שמעמידין (אותו) [אותי] לדין (ומאירין) [ומראין] לי את מעשי ודנין אותי עליהם, ולא עוד אלא (שאומר) [שאומרים] לי מפני מתו בניך בחייך, ולא זכיתי לתיקונו של עולם, ולא די לו (לעולם) [לאדם] שמתין בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהם, וכך אמר דוד בספר תהלים אל תשליכני לעת זקנה (/תהלים/ ע"א ט') (אמרה) [אמר] לפניו, רבש"ע אל תרפה ידי מן התורה ומן המצות, ככלות כחי אל תעזבני (שם /תהלים ע"א/) [אמר לפניו, רבש"ע] אל תקהה [את] שיניי בבניי [ובנותי], מכאן אתה למד שכל מי שמתין לו בניו בחייו שיניו (כהות) [קהות] ועיניו כהות (וכהה) [וכחו] כהה, לכך נאמר הכל הבל.

מראות הצובאות -- הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א

בחסדי ה' עלי גברו - יעקב ישראל לוגאסי - פעיה"ק ירושלים - תמוז התשס"ט  --- מאמרים מענין מעלת צניעות המלבושים, צניעות ההנהגה והדבור, הליכות והלכות צניעות, עניני חינוך לצניעות, הלכות ייחוד מלווה בסיפורים ועובדות נפלאות - מבוסס על ספרנו "בנות ישראל"

 פתיחה   הקדמה   פרק א - פרקי התבוננות   פרק ב - בת יהודית   פרק ג - רציתי להבין...!!!   פרק ד - הנהגה במקומות עבודה   פרק ה - הלכות צניעות כלליים הנוגעים לכל מקום   פרק ו - הלכות יחוד הנוגעים לכל מקום ובפרט למקומות עבודה   פרק ז - הלכות צניעות הנוגעות ללבוש   פרק ח - משמרת למשמרת בנושא צניעות   פרק ט - חנוך לנער   פרק י - ערכה וחובתה של הצניעות   פרק יא - פרקי חיזוק   פרק יב - מעשים שהיו ועוד יהיו...   פרק יג - פניה למנהלי ומעסיקי עובדות   פרק יד - הלכות "קדושה וצניעות" ...  

ט – ערבנו את עצמנו על בנינו ובנותינו

אוֹמְרִים חֲזַ"ל: כְּשֶׁעַם יִשְׂרָאֵל קִבֵּל הַתּוֹרָה, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַרְבוּת מִצִּדֵּנוּ עַל קַבָּלָתָהּ, וְלֹא קִבֵּל שׁוּם עַרְבוּת אֶלָּא אֶת בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ, שֶׁהֵם יִהְיוּ עֲרֵבִים עַל קִיּוּמָהּ. וְעַם יִשְׂרָאֵל קִבֵּל עָלָיו, שֶׁזַּרְעוֹ יִהְיוּ עֲרֵבִים עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה. אִם "עֲמָלֵנוּ" שֶׁהֵם הַבָּנִים וַהֲבָנוֹת, תָּמִיד הָיוּ בְּסַכָּנַת הָעַרְבוּת, הֵן מִצַּד הִתְחַיְּבוּתֵנוּ אָנוּ אֶת שְׁמִירַת הַתּוֹרָה, פֶּן יִפְגַּע הַדָּבָר בְּבָנֵינוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהֵם עֲרֵבִים עָלֵינוּ [וְאַגַּב זוֹ תְּשׁוּבָה, מַדּוּעַ מֵתִים בָּנָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, בִּגְלַל עֲווֹנוֹתָיו, וְזֶהוּ הֱיוֹת וְהֵם עֲרֵבִים לְשַׁלֵּם עַל עָבְרֵנוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה].