מת בנו בחייו, לגיהינום?

בראשית פרק לז

(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: רש"י וכל בנתיו - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי: ארד אל בני - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה: אבל שאולה - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א'חד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם:ויבך אתו אביו - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי: אם כך כל מי שמת בנו בחייו יורש גיהינום? שהרי קיבל יעקב מפי הגבורה?  ואיך מדרש זה מסתדר עם הפס' הבא? שהרי יעקב כבר אמור לרדת לשאול לפי מה שנאמר לו על ידי הגבורה, אם כך: מדוע הוא חושש יעקב שירד עוד פעם? בראשית פרק מב(לח) וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה: מה זה כבר משנה אם כבר נקבע שיש לך גיהינום פעם אחת הרי אי אפשר להעניש פעמים אם כבר אתה בפנים?  או שאולי סתם קשקוש המדרש הזה, ולכן חוזר יעקב על אותה מנטרה שהרי כל אחד מבניו הוא כאב שאין לשאת,

איך זה מסתדר המדרש ההזוי הזה עם הסיפורים הבאים בתלמוד/גמרא?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כא עמוד ב

מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם.  על תלמידיו של עקיבא אמרו "חכמים בעיניהם" שהיו יכולים להחיות מתים, אם כך מדוע לא החיו את בניו של הרב שלהם? ואם התלמידים כאלה גדולים מדוע הרב שלהם אינו יכול להחיות את בניו? ואיך מסתדרת גמרא זו עם הנאמר ברש"י בשם המדרש שהרי אם כך רבי עקיבא זכה לגיהינום, או שעליו לא תופס פירוש רש"י בשם המדרש?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד ב

תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. רבי ישמעאל גם זכה לגיהינום? או שעליו לא תופס פירוש רש"י בשם המדרש?

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יד ד"ה כשמת בנו

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו ואמר ליה רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין ומנין שקבל עליו תנחומין שנאמר וידע אדם עוד את אשתו (בראשית ד' כ"ה) אף אתה קבל תנחומין. אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון. נכנס רבי יהושע ואמר לו רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין אף אתה קבל תנחומין. ומנין שקבל איוב תנחומין שנאמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א' כ"א). אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב. נכנס רבי יוסי וישב לפניו אמר לו רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר וידם אהרן (ויקרא י' ג') אין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין. אמר לו לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן. נכנס רבי שמעון ואמר לו רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך. אמר לו אמור. אמר לו דוד המלך היה לו בן ומת וקבל תנחומין ואף אתה קבל תנחומין ומנין שקבל דוד תנחומין שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה (שמואל ב' י"ב כ"ד) אף אתה רבי קבל תנחומין. אמר לו לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך. נכנס רבי אלעזר בן ערך כיון שראהו אמר לשמשו טול כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. כשיצאו מלפניו הוא אמר אלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידים חכמים מרובים אוהבים את התורה. הוא שהלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים נתמעט שמו בתורה. הם שהלכו ליבנה למקום שתלמידים חכמים מרובים ואוהבים את התורה נתגדל שמם בתורה, רבן יוחנן בן זכאי גם זכה לגיהינום?או שעליו לא תופס פירוש רש"י בשם המדרש?

בראשית פרק מו

(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: רש"י אמותה הפעם- פשוטו כתרגומו, ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת: מי שבנו מת בחייו מת פעמים? בשתי העולמות? איך מדרש זה מסתדר עם מות בניהם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל? או שיש לרבי עקיבא ורבי ישמעאל פטור?

ויקרא פרק כ

(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:(כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ:  רש"י אשר ישכב את דדתו, (יבמות נד) המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה שהוא בעונש הליכת ערירי: ערירים, כתרגומו בלא ולד ודומה לו (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי יש לו בנים קוברן אין לו בנים מת בלא בנים לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו, ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עבירה לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו ערירים יהיו שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו:    איך פרוש זה מסתדר עם מותם של בני עקיבא ושמואל?  שעת עבירה? קוברן בחייו?

איך מסתדר פרוש זה של רש"י "סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א'חד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם:"עם כל הנזכרים בפס' הבאים?  האם הם נחלו גיהינום? שהרי לפי פרוש רש"י יעקב קיבל מאלוהים סימן זה,

יהודה בן יעקב

בראשית פרק לח

(ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:(ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה:(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:(ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:(י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ:

אהרון כהן גדול

במדבר פרק ג (ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: 

עלי כהן גדול

שמואל א פרק ב

(לד) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם:

שמואל א פרק ד

(יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס:(יב) וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ:(יג) וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא <יך> יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר:(יד) וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי:(טו) וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת:(טז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי:(יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה:

דוד מלך ישראל? 

שמואל ב פרק יג             אמנון

(ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד: (לא) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים:(לב) וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ:(לג) וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי <אם>  אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת:

שמואל ב פרק יח         אבשלום

(לא) וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ יְהֹוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ: (לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה:

שמואל ב פרק יט  (א) וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:

משפחתו ובניו של האבן עזרא

מתוך ספרו של אבי ד'ר יוסף כהן "הגותו הפילוסופית של ר' אברהם אבן עזרא" 

פרק א ר' אברהם אבן עזרא - תולדותיו חייו ופועלו הספרותי

מס' ילדים נולדו לו (ראב"ע) מהם ידוע רק על יצחק יש רמזים בדבריו שמאורע טרגי עבר על המשפחה ורק יצחק נשאר.  בקינה שקונן על יצחק הוא מכנה אותו בן יחיד שנשאר  "לרווח והצלה" לעת זקנה ו"גחלת אשר נשארה"   את כוס היגונות שתה ראב"ע עד תום בכות ה"גחלת אשר נשארה" מכל המשפחה , יצחק. שרוח השירה פיעמתו כאביו, היה בן מלוויו של הריה"ל בדרכו לא"י, התגלגל משום מה לבבל והיה בין מקורביו של השר נתנאל מבגדד, כמשורר חצר וכמזכיר, נתנאל זה שיהיה משורר ופילוסוף. סרח לעת זיקנתו והתאסלם, יצחק כנראה מתוך הכרח הלך למראית עין אחרי מטיבו, "והסיר מעליו מעילי הדת היקרים ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים"   יצחק לא האריך ימים לאחר מכן . מותו היה המכה הקשה שניחתה על ראשו של הראב"ע  ממנה לא התאושש  הוא הוכרע אבל לא נכנע, הוא למד לחיות עם עניו, הסכין עם מסכנותו, והשלים עם גורלו, נראה ש"חכמתו עמדה לו" כמאמר קהלת.  (עמוד 55, 56.)

רמח"ל(רבי חיים לוצטו) נספה במגיפה עם כל משפחתו?( קולמוס המוסף התורני של משפחה אייר תשס"ז גליון 49  עמ 5 )

בשנת תצ"ב או תצ"ג, והוא אז כבן 25 עבר במקרה  במנטובה, והתוודע לר' דוד פינצו ר' דוד פינצו נתן לו את בתו ציפורה לאשה  והיא ילדה לו את בנו היחיד.

בשנת תק"ז בחודש אייר טרם מלאת לו ארבעים שנה , נספה במגיפה עם כל בני משפחתו, בעיר עכו ונקבר בעיר טבריה על יד קברו של ר' עקיבא  בכל ערי הארץ הספידוהו בהערצה רבה והכריזו עליו " לא קם עוד בישראל כמשה" 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכא עמוד ב

ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו?

מנורת המאור חופת אליהו רבה עמוד 483

שבעה כמנודין לשמים. מי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ומנעל ברגליו, ומי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מלמדם לתלמוד תורה, ומי שאינו רץ לדבר מצוה, ומי שאינו רגיל בבית הכנסת, ומי שאוכל בלא נטילת ידים. איך מסתדר כאן החזון איש שלא היו לו ילדים?

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יח עמוד ב

א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן - מתים, ואיך מסתדרת גמרא זו עם כל בני "חכמים" שמתו בחיי אביהם? דכתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה, וסמיך ליה: אחרי מות. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - הויין לו בנים זכרים, ואיך מסתדר רש"י עם הגמרא הזו שהרי היו לו רק בנות? דכתיב: +ויקרא י"א+ להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: +ויקרא י'+ להבדיל ולהורות. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: להבדיל בין הקדש ובין החול, וכתיב התם: להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע. רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: להבדיל ולהורות. אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש - הויין לו בנים זכרים, שנאמר: +ויקרא י"א+ והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה: אשה כי תזריע.,

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) נדה עמוד 400

[שם סי' י' צד נ"ז] אמרו חכמים כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר (יומא ל"ט). ועוד אמרו חכמים כל הזהיר בטבילה הויין ליה בנים זכרים שמורים הוראה בישראל, שכן מצינו באלישע שהיה זהיר בטבילה והיה לו בן שמורה הוראה בישראל ושמו ר' ישמעאל כהן גדול.

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסו

לשוא הכיתי את בניכם, ר' יהודה הנשיא אומר בעון בטול תורה בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו, ר' נתן אומר בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגו', אלו הם מעשה ידיו של אדם בניו ובנותיו:

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כד ד"ה אמר להם ר'

אמר להם ר' אליעזר לתלמידיו, בני אל תבטחו [לא] בעושר [לא בחכמה] ולא בגבורה, שנאמר כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו [אל יתהלל עשיר בעשרו] וגו' (ירמיה ט' כ"ב), זהו שנאמר ברוה"ק =ברוח הקודש= על ידי שלמה בן דוד כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם (קהלת ג' י"ט), כנגד מי אמר [שלמה] מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד בשר ודם, (שהיא) [שבשר ודם] תחלתו רימה וסופו תולעה, ואין מעולה אדם מבהמה כלום, ולא עוד אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב, אבל הנוגע בנבלת אדם טמא טומאת שבעה, דבר אחר בהמה שמתה (אינא) [אינה] מטמאה אוהל אבל אדם מטמא אוהל, דבר אחר הנוגע בנבלת בהמה הוא טמא ואין מטמא אחרים אבל (נבלת) [נוגע בנבלת] אדם הוא טמא ומטמא אחרים, (והאמר) [והוא שאמר שלמה] כי לכלב חי הוא טוב מן (הארי) [האריה] המת (שם /קהלת/ ט' ד'), תינוק בן יומו שאימתו מושלכת עליו מעוג [מלך הבשן] ששימש לארבעים פרסה כיון שמת [עלו] שיקוצים על גביו, ושלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מ"א =מלכים א'= ה' י"א) כי היא /היה/ חכם (אבל) [מכל] האדם [איך] אמר ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג' שם), מה, אדם אוכל ומברך שותה ומברך ישן ומברך (ומעורר) [ומתעורר] ומברך היאך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום, אלא על שעת (מיתה) [המיתה] הכתוב מדבר כיון שמגיע קיצו של אדם למות כשם שנמלכין על הבהמה (לשחיטה) כך נמלכין עליו, לכך נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, בהמה שמתה יש לה מנוח, אבל אדם [אף על פי] שמעבירין (ומכעסין) [עליו טכסיסין] ומת מעמידין אותו לדין (ומאירין) [ומראין] לו כל מעשיו ודנין אותו עליהם, (ובכך) [וכך] היה בוכה ר' יוחנן בשעת פטירתו, אמרו לו תלמידיו, אם אתה בוכה רבינו אנחנו מה תהא עלינו, אמר להם, בני לא אבכה שמעמידין (אותו) [אותי] לדין (ומאירין) [ומראין] לי את מעשי ודנין אותי עליהם, ולא עוד אלא (שאומר) [שאומרים] לי מפני מתו בניך בחייך, ולא זכיתי לתיקונו של עולם, ולא די לו (לעולם) [לאדם] שמתין בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהם, וכך אמר דוד בספר תהלים אל תשליכני לעת זקנה (/תהלים/ ע"א ט') (אמרה) [אמר] לפניו, רבש"ע אל תרפה ידי מן התורה ומן המצות, ככלות כחי אל תעזבני (שם /תהלים ע"א/) [אמר לפניו, רבש"ע] אל תקהה [את] שיניי בבניי [ובנותי], מכאן אתה למד שכל מי שמתין לו בניו בחייו שיניו (כהות) [קהות] ועיניו כהות (וכהה) [וכחו] כהה, לכך נאמר הכל הבל.

שמות פרשת יתרו פרק כ(ב) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(ג) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

שמות פרק לד(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

במדבר פרק יד(יח) יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

דברים פרשת ואתחנן פרק ה (ו) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(ז) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:(ח) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ט) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו:

תהלים פרק קג (יז) וְחֶסֶד יְהֹוָה מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים:

משלי פרק יג (כב) טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא:

אבן עזרא שמות פרק כ פסוק ד

(ד) לא תשתחוה להם כאשר עושים בעלי הצורות החושבים כי יוכלו להוריד כח העליונים למטה לצורך האחד. ולא תעבדם לזבוח ולהקטיר להם בכלל לא יהיה לך, גם כן אזהרת ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (שמות כג, יג), ובספר יהושע: ולא תשביעו (יהושע כג, ז). וטעם אל קנא. כי דין הוא אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך, איך תתן כבודו לאחר, אשר לא ייטיב ולא ירע. וטעם אל הוא להודיעך שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע ולא תוכל להנצל ממנו. הזכיר ירמיהו, כי האכל הבסר תקהינה שניו (ירמי' לא, כט), ובס' יחזקאל מפורש, כי השם הנכבד נשבע כי בן לא ישא בעון האב (יחז' יח, כ), אם כן מה טעם פוקד עון אבות על בנים? והתשובה, כי יחזקאל פירש אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו, לא ישא עון אביו, כי פקידת העון היא קשורה על שונאיו, כמו שזכרתי. וטעם פקידה כמו זכירה, כמו וה' פקד את שרה (ברא' כא, א), שהוא כמו ויזכור ה', כי השם יאריך לרשע, אולי ישוב מחטאו שחטא ויוליד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו, גם הדור השלישי, גם הדור הרביעי, השם לא יאריך אפו לרביעי, אם היו כך עד ארבע דורות שונאי השם כולם, כי בו יאבד זכר כולם, כי השם יזכור מה שעשה האב, ומה שעשה הבן, ובן הבן, ע"כ לא יאריך לרביעי. ובני הבנים נקראים בנים. על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יבין האדם זה: