מאפיינים פיזיים ומראה

אורך אריה בוגר כ-2.7 מטרים, גובה כתפיו כ-1.2 מטרים, ומשקלו יכול להגיע עד 260 קילוגרם. הוא נפוץ בעיקר באזורים סלעיים, חורשים וסוואנות. שיטת הציד של האריה היא ממארב, ותזונתו כוללת פרסתנים ופגרים שנגנבו מידי טורפים אחרים. האריה חי בלהקה, ובכך הוא שונה משאר החתוליים הגדולים. בהריון נולדים 2-4 וולדות.

האריה שייך לסוג פנתר במשפחת החתוליים שבסדרת הטורפים. הטיגריס עולה עליו בגודלו ומבחינת הגודל, האריה הוא השני בסוג פנתר, לפני היגואר והנמר בהתאם. החתוליים הם הטורפים המשוכללים ביותר וכל מזונם הוא בשר בלבד. הם מותאמים לציד בצורה עילאית וטובה יותר מכל טורף יבשה אחר.

הזכר שונה מן הנקבה במראהו, בהיותו בעל רעמה המכסה את עורפו וכן חלק מגופו הקדמי. הוא גדול יותר ושאגתו מגיעה למרחקים בעצמתה. הנקבה אינה שואגת. צבע פרוותם חום-צהוב. ראשם גדול וזנבם ארוך, ובקצהו ציצית שער. אצבעות רגליו מכילות כריות, שאליהן מוכנסים הטופרים כשהם במנוחה, ונשלפים בשעה שהם אורבים לטרף.

האריה צד פרסתנים גדולים דוגמת הזברה והגנו, אך גם בעלי חיים קטנים יותר כגון צבאים ואנטילופות, ולעתים ינסה כוחו מול תאו, אך זאת יעשה רק במצוקה, כאשר לא ימצא בסביבה אף טרף זמין להשביע את רעבונו. כמחצית ממזונו ישיג האריה משימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו, בכך שיטול מהם את בשר צידם. לפיכך נהוג לומר שהאריה הוא גם אוכל נבלות מלבד טורף של ממש. במיוחד סובלים מהתנהגותו זו הברדלס והתנים.

 התנהגות חברתית

 מדרג חברתי

האריות חיים בלהקה, ובה מתקיים מדרג חברתי יעיל למדי. הזכרים הם השליטים, ותפקידם הוא להזדווג עם הנקבות, וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני, אם מטורפים אחרים ואם מניסיון השתלטות של זכרים זרים על הלהקה. הדעה הרווחת שהאריה הזכר אינו תורם בציד אינה נכונה לחלוטין: רוב הזמן הוא אכן לא עוזר לנקבות, אך הוא דרוש בציד טרף גדול, כגון תאו. תפקידן של הנקבות (הלביאות), הוא לצוד את הטרף, וכן לגדל את הצאצאים ולדאוג לקיומם. בבוא העת, כאשר יגיעו הגורים לבגרות מינית, ימצאו עצמם הזכרים מגורשים מהלהקה ואילו הנקבות הצעירות יוכלו להישאר בה.

גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף. בתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם.

אויבים

זכרים צעירים שגורשו מהלהקה מוצאים עצמם מתאגדים יחדיו בדרכם החדשה, בדרך כלל מדובר באחים או בקרובי משפחה. מעתה ואילך הם מחויבים לצוד כדי להתקיים, אולם הם משתמשים בעוצמתם הפיזית גם כדי להשתלט על טרף לא להם. אם חברי הלהקה הצעירה לא ייפגעו באופן ממשי במהלך השנים, יוכלו הם בשנת העשור לחייהם, כאשר הם בשיא כוחם וכושרם, לנסות ולהבריח זכרים מבוגרים למדי מלהקה אחרת שבה יתקלו. אם יצליחו, ישתלטו הם על הנקבות ויטרפו את גוריהן. טרף הגורים, הנראית בעיניו של בן תרבות כמעשה אכזרי מאין כמוהו, היא למעשה דרך ביניים של הזכרים להעביר את מטענם הגנטי לדורות הבאים.

 ציד ותזונה

לביאה במהלך ציד

  אריה שותה מים

בעבר חשבו כי האריות בלהקה אינם טורחים בהשגת מזונם והוא מובא אליהם מבלי שכמעט יעשו דבר כדי להשיגו, אולם בשנים האחרונות הסתבר כי המצב מורכב יותר. האריות משתתפים בציד (בתור ציידים משניים) אך ורק בלילה ולכן מחקרים מוקדמים יותר שנערכו ביום לא איתרו את השתתפותם. בכל מקרה, הלביאות הן אלה שינהלו את הציד ומעניינת למדי סוגיית התקשורת ביניהן, בכל הקשור לטרף המיועד. הן מחליטות מראש על זהות הניצוד ובדרך כלל מתחלקות לקבוצה המבריחה את הקורבן המיועד אל עבר קבוצה האורבת לו במרחק לא רב. הן מתמקדות בדרך כלל בחיה קשישה או רכה בימים, או כזו שנראית כחולה או כחלשה. משזיהו את הטרף, הן מתקרבות אליו בחשאי ומצמצמות את המרחק ביניהם. המרדף מתחיל בעת שהקורבן המיועד מזהה את טורפיו. גם אם מדובר בחיה תשושה לא תוכל בדרך כלל הקבוצה הראשונה להשיג את טרפה, וכל תפקידה יהא להבריח את החיה אל עבר הקבוצה האחרת, שם ממתינות במארב מספר לביאות והן אלה שיכריעו את הניצוד, לאחר שעייף מן המרדף. ההסתברות להצלחה בציד היא נמוכה, והלביאות לרוב שבות ריקם אל הלהקה, שם ממתינים להן הגורים ויתר הלביאות שמשגיחות על הצאצאים בהיעדר האמהות האחרות וכן הזכרים הרעבים. משיוכלו להסדיר את נשימתן מחדש ולנוח מעט, ישובו לחפש את הקורבן הבא כדי לנסות שוב את יכולתן. להקת האריות תנוע בעקבות עדרי הפרסתנים בהתאם לעונות השנה באפריקה.

ההמתה מתבצעת בדרך כלל על ידי חניקת גרונו של הטרף בעזרת הניבים, אולם הלביאות כה חזקות, שמסוגלות הן לשבור את מפרקתה של החיה בעת שיזנקו אליה. לאחר המתת הטרף יגיעו שאר חברי הלהקה, ובראשם הזכרים. הם אלה אשר יזכו בנתחים המשמעותיים של בשר הציד ורק לאחר שהם והלביאות יסיימו את סעודתם, יזכו גם הגורים להתקרב אל שרידי בשר הציד כדי לאכול מהשאריות. משמילאו את בטנם, ישתרעו תחת הצל ואף אם תתקרב חיה אחרת, הרי גם זאת לא תקים אותם ממרבצם. האריות נחים כעשרים שעות במשך היממה ויוצאים לצוד פעם ביומיים שלושה. מסוגלים הם לצום אף שבוע, אך כשאר החתוליים תלויים הם במקור שתייה זמין. ישנה סברה שבגיל מבוגר נעשים האריות ציידי אדם בגלל הקלות היחסית שבהשגת מין טרף שכזה, אך ככל הידוע, מדובר במקרים נדירים ביותר.

במהלך השנים תיתקל הלהקה בניסיונות חוזרים ונשנים של זכרים אחרים להשתלט עליה, עד אשר תצלח ידם של הזרים והאריות הוותיקים ימצאו עצמם מגורשים. גם נקבות לא פוריות או שאינן מסוגלות עוד לצוד מגורשות מן הלהקה, בדרך כלל אל מותן. אריות בגיל מתקדם איטיים יותר וגופם פחות גמיש, ובהתאם לכך, פוחתים עד מאוד סיכוייהם לצוד בהצלחה. עם הזמן, נשברים גם ניביהם ובהתמודדות עם הטרף הם אפילו נפצעים. משנעשו חלשים, לא יוכלו עוד להתמודד מול להקות של זאבים טלואים וצבועים נקודים שיגנבו מהם את טרפם - כפי שהאריות בימי בחרותם נהגו כלפיהם באותה מידה. בסופו של דבר מוצאים האריות את מותם מפאת מחלות שבאות עליהם משום חולשה ורעב, וכמו טורפים רבים, מתקשים הם להגיע לגיל מתקדם משום התחרות העזה שבטבע. זכרים ימותו בגיל 15 בממוצע והנקבות כמה שנים מאוחר יותר.

תפוצת האריות

בעבר זכו האריות לתפוצה רחבה. הם התקיימו גם בדרום אירופה בחלקים נרחבים של אסיה וכמובן באפריקה. כיום נותרה אוכלוסייה שרידית באסיה, בשמורת יער גיר בהודו המונה כמה מאות פרטים בלבד של התת מין האסייתי, ואוכלוסיות שונות באפריקה. האריות החלו להיעלם מן המזרח הקרוב לפני כאלף שנים, ומארץ ישראל מאוחר יותר בעת מסעי הצלב. באותה תקופה נעלמו גם האריות מאירופה כולה, וכיום מרבית אוכלוסייתם מצויה באפריקה, בעיקר במזרח היבשת ובדרומה. התת מין האסייתי הידוע לנו כיום הוא ככל הנראה זה שמוזכר בכתבי הקודש ובספר התנ"ך.

 היו מהחיות הראשונות שהחזיק האדם לצדו. הם ניתנים לאילוף ובעבר היו מצויים בארמונות מלכים וגודלו גם במקדשים. בימינו משמשים הם עדיין בקרקסים נודדים. ככל הנראה, כוחו האימתני, שאגתו הנשמעת למרחקים, מראהו האציל בעל הרעמה ומפגשים אכזריים בין הבריות לאריות הם אלה שעוררו את ההשראה לגבי מקומם של בעלי חיים אלה בתפיסת עולמו של האדם כבר בימים קדומים.

הסוג האסייתי מוצא את מותו בנסיבות לא טבעיות כלל וכלל. בניגוד לבעלי חיים אחרים שניצודים בשל בשרם או פרוותם, מתקיים ציד האריות במשך כל הדורות אך ורק כדי להראות את עוז רוחו של האדם מול החיה הפראית שבטבע. ברבות הימים נדחקו האריות אל חצי אי בתת היבשת ההודית ושם נתקיימו באין מפריע עד אשר הוכנס הנשק החם על ידי השלטון הבריטי להודו. חיילי צבא הוד מלכותה הצליחו כמעט להכחיד את האוכלוסייה כולה, אך בטרם תשיג ידם את אחרון האריות הוכרז מקום מפלטם כשמורה. כיום מנסים לשמר את האוכלוסייה השרידית אך הקושי הוא רב, וזאת משום שבאזור השמורה רועים ההודים את צאנם. האריות, בניגוד לטיגריס הבנגלי, שגם הוא מצוי על סף הכחדה, אינם טורפי אדם ולא מהווים בדרך כלל כל סכנה, אולם בנוכחות הבהמות מתרחשים לא פעם מקרי טריפה והתושבים המקומיים מנסים ואף מצליחים להרעיל את האריות באין מפריע מצד הרשויות, וכך הולך ופוחת מספרם. בעבר, סברו מספר חוקרים כי למעשה נדחק האריה מסביבתו על ידי הטיגריס הגדול יותר (הטיגריסים הגיעו לדרום אסיה מסיביר – כלל ברנגמן) אך לטענתם אין כל אישוש, ובלי כל ספק, ידו של האדם נושאת באשמה. כיום מנסים לשמר גרעין רבייה במספר גני חיות נבחרים בעולם, ונראה כי אם יוחלט על שחרורם מחדש בטבע, תימצא להם סביבה חלופית.

בניגוד מוחלט למצבם בהודו, נהנים האריות האפריקנים מעדנה מסוימת. הממון הרב שזורם מכיסי המבקרים בפארקים הלאומיים, הביא לפיקוח הדוק מצד השלטונות בכל הקשור לציד בלתי חוקי, וכל עוד תהווה התיירות משאב שמייצר הון עבור הקופות המדוללות של מדינות היבשת, לא צפויה סכנה לאריות, שליטי הסאוונה.