מלחמת גוגיה ומגוגיה על השליטה בדמגוגיה

היעלה על דעתם של ברי-דעת שבית המשפט העליון לא יעמוד לביקורת חיצונית?

הייתכן כדבר הזה במיוחד במדינה אשר החל מתחתיות ילדותה ועד למרומי גיל עמידתה

לא הצליחה להעמיד חוקה ראויה לשמה?

לא יכול להיות כול ספק בדבר שרק בית משפט ששופטיו חופשיים מגאווה ומדעה-קדומה ואינם תלויים בגופים פוליטיים או כלכליים,  יכול להגן על הפרט נגד שימוש שרירותי נגדו מצד מערכות השלטון, אך כאשר אותו חופש ואותה אי-תלות מייצרים לאור היום ובמחשך בת-דמות של חצר ביזנטית עתירת אינטרסים פרטיים, רוויית תככים, המשוקעת ברדיפות כבוד פתולוגיות, ייצרי פרסום בלתי-נכבשים,  ותאווֹת שררה  שעברו זה מכבר את המחצית המפורסמת ועדיין לא די להן – איך יכול הפרט ואיך יכול הציבור לסמוך בעיניים עצומות על שיקול דעתו, משפטו, והכרעתו של מי מהם האמור להגן בחירוף-שכל ובתום-לב על זכויותיו? במיוחד כאשר על שער המשפט שומר, לדוגמה,  יורש-עצר משפטי מסוגו של מישאל חשין, הידוע כטיפוס וולגרי, אלים ובלתי-אמין, שבגד אפילו בבתו, אשר גם בהתנהלותו הפרטית וגם בהתנהלותו הציבורית אינו יכול לשמש מודל ראוי לחיקוי עבור שום אדם מיושב בדעתו ובטח לא עבור אלה היושבים בשערי מוסדות השלטון לשרת את הציבור. השימוש הרב שעשה אותו שופט עליון בפסקי הדין שלו בצִיטָטִים, פתגמים ומכתמים מפורסמים, שדלה מתוך כול מיני אוספים, עלול לעשות רושם על כול מיני הדיוטות, אבל מכאן ועד לייחס לו הפצת אור-עולם העשוי להדהים את מוחותיהם של חכמי הדור ודורשיו  או לפחות לעורר קנאת-סופרים –  רב המרחק כרחוק  בּוֹר הסוּד מהמעיין המתגבר. כאשר טיפוס מסוג  זה שומר על שער המשפט, איך יכול אדם שאינו מקורב לו קִרבת-דם או קרבת-נישואין או קרבת-שת, לצפות לעבור בשער האחרון הזה שאין בִּלתו ולקבל את יומו? 

מי לידינו יתקע ומי יערוב לנו שמורשת חשין יצאה לגימלאות ביחד איתו?

מי הוא זה ואיזה הוא ומאיזה חומר משוקץ קורץ זה אשר יטען כי טענתו של פרט שהשלטון פגע  בזכויותיו אינה שפיטה?  אפילו שר המשפטים הנוכחי – שסביר להתפלא על כך שכמה מבכירי בית המשפט העליון, בפועל ובדימוס,  הזדהו עם דימויו לפיל בחנות מזכרות ועדיין לא  ייחסו לו את עוצמתו הבלתי מרוסנת של אותו צאר רוסי  ולא הדביקו לו את הכינוי "פרידמן האיום" –

אפילו הוא אינו בא ליטול מכוחם של בתי המשפט בעניינים של הגנת זכויות הפרט.

הטענות שיוזמות החקיקה  של פרופ' פרידמן חותרות תחת אושיות בית המשפט העליון ומערערות את סמכותו לדון בעניינים שבין הפרט לבין השלטונות, הן דמגוגיה זולה;  רבים וטובים מחוץ למערכת טוענים כי ההפך הגמור הוא הנכון, וכי יוזמות אלה של השר יטהרו ויחזקו את מערכת המשפט וישיבו לה בהדרגה את אמון הציבור. אך באיזה דין צדק עשוי אותו פרט לזכות אם בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו יפגע בזכויותיו וינהג בו אֵיפָה וְאֵיפָה ועוד בהרכב מורחב, כפי שאירע, לדוגמה, בשאלת חוקיותו החוקתית של  "חוק האזרחות" [בג"צ 7052/03 ] שלשמו הזכרנו כאן את אותו שופט חובב ציטטים ותעלולי לשון?

סביר גם להניח שלא רק שר המשפטים הנוכחי – גם שום ראש שפוי אחר במדינת ישראל לא ישלול, למשל, את סמכותו של בית המשפט העליון להכריז על "תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945" (שאגב, הועתקו כלשונן מהתקנות שתוקנו ע"י השלטון הזר המנדטורי, אשר שלט בארץ ישראל,  ושימשו בידיו כלי  למלחמה במחתרות העבריות והערביות) כבלתי חוקתיות בעליל; סמכות שבית המשפט העליון לא השתמש בה באופן גורף, למרות שאין כמותן לפגוע בזכויות האדם  ומקומן לא יכירן במשטר דמוקרטי ראוי לשמו.

סביר גם להאמין ששום גוף בריא  במדינת ישראל לא ישלול את זכותו של בית המשפט העליון להכריז כי אילוץ בני אדם לשמש שכפ"צ (אותה שכבת-פיצוץ אנושית המכונה בלשון נקייה "נוהל שכן" ) לא רק שהוא נוגד את החוק והמשפט הבינלאומי, אלא שהוא בלתי-מוסרי עד כדי כך שאת הדגל השחור המתנוסס עליו,  ניתן לראות גם בעין בלתי-מזויינת בכול שטח כבוש באשר הוא שם.

כול החרד באמת ובתמים לזכויות הפרט ולטִבעו וטיבו של שלטון החוק – חייב לתמוך, לעודד ולברך על קיומה של ערכאת ביקורת חיצונית עצמאית וחופשית על כול אחד ואחד ממוסדות השלטון;  על אחת כמה וכמה שאותו חרד חייב לברך על קיומה של ביקורת חיצונית על מערכת המשפט ובראשה – על בית המשפט העליון, שהוא חלק כבד ונכבד מן הממסד, ואשר כמו כול מערכת אנושית אינו נקי מאינטרסים פרטיים, יריבויות, קְנָאוֹת, שְׂנָאוֹת, דילים, קנוניות וכיוצא באלה מרעין בישין;  מה גם שבית המשפט העליון, מקשה עד מאוד ולרוב לא מאפשר לערער, לא רק על פסיקותיו של דן יחיד זה או אחר מבין חבריו, בפני הרכב של שלושה שופטים או יותר, אלא אף על פסיקותיהן של ערכאות ערעור שמתחתיו אין הוא מאפשר לערער, בחלק הארי של המקרים, בהתגדרו ב"עיקרון סופיות הדיון",  הנוגד לא פעם את סופיותו של עיוות הדין.

[למען ההגינות ייאמר שעיוותי-דין קשים התרחשו ומתרחשים גם בדמוקרטיות אחרות ולא רק אצלנו (די להציץ בסיומה הקטלני של פרשת סאקו-ונצטי בארה"ב, כדי ללמוד, על רגל אחת, עד כמה מסוכן הוא "עיקרון סופיות הדיון")]

גם אם נניח שבמדינה דמוקרטית מתקדמת, כול אחד ואחד ממשרדי הממשלה וזרועות השלטון לסוגיהן ולמיניהן, חיוניים לתפקודה התקין והיעיל של המדינה –  לא נוכל להימנע מלהודות שקיימת  היררכיה ברורה של קדימויות ביניהם; קרוב לוודאי שכול בר-דעת יעמיד בראש  את המערכות שבידיהן הכוח לחרוץ בזמן אמת את גורלם של בני-אדם לחיים ולמוות – הלא הן מערכת הביטחון ומערכת הבריאות, וזאת לא רק מהסיבה שבמדינת ישראל אין בכוחם של בתי המשפט לגזור עונש מוות (חוץ מאותם מקרים נדירים ביותר שבהם נופלת לידיהם ההזדמנות לעשות דין בנאצים ובעוזריהם);  די בכך שבידי השופטים נתונה הסמכות להביא לשלילת החופש מן הפרט לכול מיני תקופות, עד כדי מאסר עולם ואפילו כמה וכמה מאסרי עולם, כדי להצדיק ביקורת חיצונית שוטפת ונוקבת על מערכת המשפט כמו זו החייבת להיעשות על כול מערכת אשר חיים ומוות נתונים בידיה, מעל ומעבר לכול שאר מערכות השלטון; דירגתי את מערכת המשפט במקום השלישי בסולם דחיפות הביקורת החיצונית, מפני שלאורך הדרך המשפטית קיימת במערכת זו ביקורת של ערכאה על ערכאה , לפחות לכאורה.