|
מִי שֶתָּקַע
"אות-קין שהטביעה מערכת משפטית במו ידיה על מצחה
כדי להגן על עצמה מפני נקמה על עיוות-דין,
בין שהעיוות נעשה בזדון ובין שנעשה בשגגה –
אין בו כדי להגן עליה מפני עצמה"
צבי דוידין (דוידוביץ) , מראשוני המשפטנים בישראל.
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
חייב לדעת שכול נקמה
תהיה פראית וטבעית
ומוצדקת ועל-זמנית
כמו הטבע עצמו
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
חייב לזכור שאין אשמה
שבה אפשר להאשים
מי שנקם על נעיצת
סכין בגבו
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
חייב להפנים שהנקמה
גם אם תתמהמה
בוא-תבוא בוא-תבוא
בוא-תבוא!
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
חייב לחרוד מסופו
ולא לישון בלילות
ולא לנמנם בימים
גם לא נים ולא נים!
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
חייב להבין שמוטב לו
למות מחוסר שינה
או מפחד תוך השתנה
מאשר להינקם בידִי!
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
מהלך עם אות קין
על מצחו ושם בדיוק
פתאומית ונצחית כמו יש מאיִן
תפגע בו נקמה אלוהית
מִי שֶתָּקַע סַכִּין בְּגַבִּי
יפול והסכין בידו
מול מַרְאָה חסרת רחמים
ויתבוסס בדמו פנים אל פנים
לאט לאט עד צאת נשמתו –
וזה האיש, חבר הוועדה לבחירת שופטים, שעמד בראש חבורת הקושרים נגדי בלשכת עורכי הדין :
דִין מְרוּמֶּה
"שלושה דברים חייבים לעורר את חשדו של שופט שהתביעה בשקר יסודה:
אם היה שיהוי בהגשתה, אם לאחר שהוגשה תוקנה תיקון על גבי תיקון,
ואם עֵדיה זכו לטובת הנאה בשל עדותם, לפנֵי, במהלך או אחרֵי המשפט".
[עו"ד צבי דוידין (דוידוביץ), מראשוני המשפטנים בישראל]
האמת שהולידה שִנאה
הופרכה בסופו של דבר
כמו עלי השלכת בסתיו
שלרגע דָאוּ כשולטים
באוויר הצלול והקר
וברגע הבא כמתים
נאספו זה עם זה לעפר -
אבל השנאה שנולדה
לאמת המופרכת ההיא
רק גדלה והתכערה
מסתירה בעלים רעילים
שחנטה ברִירהּ הרעיל
מין ערווה אפֵלָה, מפלצתית
הדורשת סיפוק חוּרבָּנִי -
כל אמת עלולה להמית
לפחות להוליד שנאה
ואמת שבסוף הופרכה
היא אֵם-אימהות השנאה
ומי שברא אותה
ומי שעל פיה שָפַט
אחד הוא דינם - מיתה.
.........................................................................................
"יש מחילה על שגגה בדין - אין כפרה על עיוות דין בזדון"
[עו"ד דוידין (דוידוביץ') מראשוני המשפטנים ישראל ]
.........................................................................................
הערעור שהגיש סובול לביהמ"ש המחוזי נדחה על-ידי השופטים
דבורה ברלינר וזאב המר
כנגד דעתה של השופטת יהודית שיצר
אשר קבעה:
" במאזן היחסים בין המערער לבין מקום עבודתו, הזכות של המערער מלאה.
לא ניתן להתעלם מתרומתו המכרעת להתפתחות ההוצאה לאור, להישגיה ולהתרחבותה העצומה
עד שהפכה לעסק בהיקף של מיליונים.
שוכנעתי כי בהיקף פעילותו, הביא המערער רווחים רבים ללשכה.
בהקשר זה עולה מן הראיות כי בלהט העשייה וההתרחבות
לא תמיד הקפידו הנושאים בעול העשייה בלשכה ובמוסדותיה על סדרי ונוהלי עבודה תקינים."
*******
שופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין (שהגיש באותה עת את מועמדותו לתפקיד המישנה
לנשיא בית המשפט העליון) מנע מסובול רשות ערעור על הכרעת הדין של שופטי בית המשפט המחוזי
דבורה ברלינר (שהגישה באותה עת את מועמדותה לכהונת שופטת בבית המשפט העליון)
וזאב המר (שנמנם מסיבות השמורות עמו לאורך רוב ישיבת בית המשפט);
באי-מתן רשות ערעור חילץ חשין, לעת עתה, את לשכת עורכי הדין
(שנציגיה יושבים, כידוע, בוועדה למינוי שופטים)
מתשלום הלנת שכר ופיצויים בשיעור של מיליוני ש"ח.
הצדק הפואטי, שכבר עשה שפטים בראשי הקושרים ובתובע, טרם גזר את דינם של
שרידי חבר הקושרים נגד סובול ושל עוזריהם.
ולכן:
לא תם ולא נשלם
איזה שמיניות באוויר לאור היום ובמחשך עשו כול מיני בעלי עניין אישי בתוך המערכת המשפטית
כדי לסגור את התיק נגד חבר הוועדה למינוי שופטים:
האדמה שמערכת המשפט ואכיפת החוק דורכת עליה
ממִשְׂפָּח לְצֶדֶק פּוֹאֶטִי
|
נושא
|
|
שם הכותב
|
|
שעה תאריך
|
|
+הכול אישי
|
|
עידן סובול
|
|
21/06/11 12:33
|
|
|
|
|
כשעו"ד חיים שטנגר (שבינתיים הוגש נגדו כתב אישום על קשירת קשר לפגוע בשופטת) ניסה להפוך את ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין למטה הבחירות שלו – זה לא היה אישי?
כשעו"ד שמעון בן-יעקב (שכבר הספיק להתאבד) חמד את אחת הפקידות בהוצאה לאור ושיתף פעולה עם חיים שטנגר כדי שיעלים עין מהטרדותיו -- זה לא היה אישי?
כשעו"ד יאיר בן-דוד (שכבר הועף מאז מהלשכה בבושת פנים) חבר לשני הנבלים הנ"ל כי חמד את כיסאו של מנכ"ל ההוצאה לאור (אני) שהייתהאז בשיא שגשוגה, וחתם לשם כך על תצהיר-שקר לבית המשפט לטובת עו"ד שמעון בן-יעקב – זה לא היה אישי?
כשעו"ד צבי מיתר הטיל עלי, בשם הנהלת הלשכה, לרסן את התפרעויותיו של עו"ד חיים שטנגר, שכללו איומים על עובדים, שבירת דלתות, תלישת שלטי הכוונה, השתלטות על חדרים ושימוש בעובדים של ההוצאה לאור לצורך מערכת הבחירות האישית שלו לראשות הלשכה (התפרעויות מוטרפות שהביאו בסופו של דבר לאובדן כול המיכרזים הגדולים שההוצאה לאור זכתה בהם בתקופתי) כי באותה עת התמודד גם אותו מיתר על ראשות הלשכה, ולא היה לו נוח ("לא נוח לי בעת הזאת" כך דבריו) להיות מעורב אישית בבלימת אותו מוטרף – זה לא היה אישי?
כשעו"ד גד פרנקל, נוכל ידוע שבסופו של דבר נשלל רישיון עריכת הדין שלו והוא נידון למאסר ממושך, דווקא הוא נבחר על-ידי הלשכה לייצג אותה בבית המשפט כנגד תביעת הפיצויים שלי, שהגשתי לאחר שפוטרתי באופן בלתי-חוקי בעליל על-ידי עו"ד שמעון בן-יעקב (שכבר הספיק להתאבד) – זה לא היה אישי?
כשהשופט זכריה כספי מכר משפט (מניעיו נחשפו בזמן-אמת ופורטו ויפורטו עוד ועוד עד שהצדק הפואטי יעשה בו את מה שעשה בתובע, עו"ד מנחם בלום, שאיתו שיתף פעולה) – זה לא היה אישי?
כשתשוקתה הפתולוגית של השופטת דבורה ברלינר לכס בית המשפט העליון, והזדקקותה לשם כך גם לקולות נציגי הלשכה בוועדה למינוי ולקידום שופטים – גרמו לה להימנע מתיקון הנבלה שעשה השופט זכריה כספי מסיבותיו האישיות – זה לא היה אישי?
כשהשופט מישאל חשין מכר נשמתו לשטן במנעו ממני רשות-ערעור על משפט מכור שהיו מעורבים בו כול הנ"ל , מאחר שבאותה עת חפץ בין ייתר תשוקותיו הבלתי-מרוסנות, בקידום בבית המשפט העליון , ונאלץ ללקק ללשכה מסיבות מובנות – זה לא היה אישי?
ולא יִתַּם ולא יִשְׁלַם עד שהצדק הפואטי יגבה את מלוא המחיר מאחרוני הקושרים נגדי ועוזריהם; עד שהם ישלמו באופן אישי את מלוא המחיר על הנבלה שעוללו לי, כפי ששילמו כבר עד כה רוב עדי התביעה שהופיעו במשפט המכור, לרבות התובע עצמו, וממשיכי דרכם הרעה בלשכת עורכי הדין.
|
|
|
|
|
כתוב תגובה ל- עידן סובול
|
|
| 
