בענין מאכלות אסורים וטעמם
מצינו הרבה טעמים א.כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל שהם בניו יתברך,לכן הרבה להם תורה ומצות,וכן אמרו במדרש תהילים,אמרת ה' צרופה,וכי מה איכפת ליה לה' לשחוט מן הצואר או מן העורף,אלא לא ניתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם הבריות.
ב.כי היות המזג נעשה ע"י המאכלים,לכן יתחייב שהאוכל מאכלים גסים ורעים ,יהיה מזגו עכור,ותיהוו בגופו חולאים רעים,לכן מרחמיו עלינו אסר לנו כל מינים רעים,כדי שניהיה בראים וחזקים כמו שהאב משגיח על בניו לא לאכול דברים רעים,וזה שאמר במדרש,זאת החיה אשר תאכלו,הזהרו שלא תאכלו דברים רעים,שלא תאמרו שאסרתי לכם דברים טובים וזהו זאת הלחחיה אשר תאכלו מכל הבהמה,לרמוז שאלו הבהמות מותרות,ראוים להקרא חיה לפי שהם טובים,אך האחרות הם חשובים מתים,ודומה לזה אמרו חז" ,חיה אכול,שאינה חיה לא תאכל.
ועם אלו דוקא שנאסרו הוא כי ידע ה' כי בשרם הנאכל מתהפך לבשר אדם האוכל ויקנה בזה טבע הדורס ומדת האכזריות,ומטמא אתהנפש השכלית,ומחזק את הגשמיות וכח התאוה,ומגרש כח הטהרה והקדושה,וכ"כ רבינו בחיי ז"ל שכפי קדושת המלאכים שהם משומרים מכל חשש איסור כך ייתנו קדושות לגוףהאדם,וגם שכלו נעשה צח ומצוחצח להשיג השגה גדולה.
דיעה נפסדת יש בעולם בדורות האחרונים,שנדמה להם,שיש רק כח אחד שולט ומניע את העולם,והא חומר הגס,דרישותיו של גוף לדעתם,הוא בונה ומשכלל את כול העולם,היא הקיבה הדורשת בכל היום,הב הב,בלעדי הגוף לדעתם אין כח אחר,הרוח המוסרי לדעתם אינו אלא מטעה,דמיו אנושי אשר בדו בני אדם בלבם ואין בו ממש.
ואכן גם התורה אע"פ שלא הלימה את בעית הלחם,ואת כח השפעתה של מעשה בני האדם,לא יבוזו לגנב כי יגנוב,למלא נפשו כי ירעב,אך יחד עם זאת מצהירה התורה כי לא על הלחם לבד יחיה האדם,שקר הוא בידם מה שבדו בליבם בעלי החומר הגס,שכל מעשה האדןם הוא למלא קיבתם ,לא באמת הוא כך,דאם כן מה יתרון האדם על החיה והבהמה?ואם כך יחשוב האדם,יהפך לחיה טורפת וגוזלת וחומסת,והיה כל העולם לתהו ובהו,כדי לצרך הבריות ולעלות רמתם,ציוה הקב"ה על האדם להמנע ממאכלות מסויימים,כדי שלא יוסיף כח ויטמא דמו,ודוקא על עם ישראל הוטל דבר זה,כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו,שאר האומות לא יכלו אפילו במצות בני נח,עם ישראל שהוא כחמור למשא קיבל עליו את תרי"ג המצות,ועל כן התרומם והתקרב לאלוקיו,וכבר ידוע מה שאמר הפילוסוף אריסטו,שמה שקוראים אדם תענוגים אינם תענוגים כלל,ולא נברא אלא לרפות תחלואי האדם,כי אילו היו תענוגים באמת,לא היתה נפש האדם קצה בהם אחרי גומרם,הן באוכל הן בזיווג,זה מוכיח שמקורם הוא כחולה שעשה תרופה ונתרפא,גם הרעבון הוא כאב ככל הכאבים,ומאושר האדם אילו לא היה זקוק כלל לאכילה.
וכן לגבי תאוות הזיווג אמר הפילוסוף גי חרפה היא לאדם,וגם הרמב"ם כמהו סובר,שתאוה זו משפילה את כבוד האדם,ובעל נפש ירחיק עצמו.ואם דמו רותח ובעל תאוה,יבין לפחות כי קללת אלוקים רובצת עליו ויבין את חרפתו.וישמח מאוד בהשקיט תאוות אלו ויעבוד אלוקיו.
אך מאחר שהמזון הוא מוכרח,הגביל אותו ה' ידברך כדי שלא ימשך אחריו האדם.
גילה לנו הכתוב שהמאכל מתחלק לב' סוגים,סוג המועיל לאדם,וסוג המזיק לו,וזהו להבדיל בין הטמא לטהור,ובין החיה הנאכלת לבין החיה אשר לא תאכל.ומזה אין לנו להתפלא על מה שאנו רואים בעיננו,הרבה אנשים שגדלו אצל הוריהם על חיק היהדות,וכהיום הם עיר פרוצה אין חומה,והיה להם לישאר כמו בקטנותם,אלא הטעם משום שהם נתפשטו במאכלות אסורות,וגם הוריהם האכילום ממעות איסור,ה' יזכנו לכפות יצרנו הבוער,ולטהר כל מחשבותינו לעבודתו יתברך,ועיין עוד בשער בת רבים שהאריך בה.
"דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ"
הגמרא בסהנדרין דף נט ע"ב מספרת הגמרא על רבי שמעון בן חלפתא שהיה הולך בדרך ופגע בדרך ובא לאכלו אמר רבי שמעון בן חלפתא "הכפירים שואגים לטרף" וירדו מן השמים ב' חתיכות בשר חתיכה אחת נתן לאריה וחתיכה אחת לעצמו,בא עם אותה חתיכה לבית המדרש ושאל האם היא טהורה.אמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים".
וזהו שרמזה תורה זאת החיה אשר תאכלו אשר על הארץ" דווקא על בארץ יש בהמה חיה טמאה והורה ,אבל בשמים-"אין דבר טמא יורד מן השמים".
"אך את זה לא תאכלו ...ואת החזיר"
כתב הדברי אליהו,דהנה הגמרא במסכת שבת דף קנ"ה אומרת אמר רב פפא לית דעניא מכלב ולית דעתיר מחזיר-פירוש-אין עני יותר מהכלב ואין עשיר יותר מהחזיר.ולכאורה מה מחדש לנו בזה רב פפא?
אלא דידוע שכל האיסורים בתורה שווים זה לזה,וכולם נאמרו מפי הגבורה.ובכל זאת לאו של חזיר שאסור לאוכלו נפוץ מאוד ובו כולם נזהרים,לעומת זאת לאו של לשון הרע הוא גם לאו אבל הוא קל בעיני הבריות.
וידוע שהמספר לשון הרע ראוי לזורקו לכלבים כדברי הגמרא.
וזה מה שמחדש רב פפא,אין עני יותר מהכלב דהיינו מרמז על איסור לשון הרע שהיא ענייה וקלה לאדם,אומנם דם אין עשיר כחזיר שכולם נזהרים ממנו ואיסורו ידוע לכל.