היה ברור שגידול בלתי מבוקר יגרום לצפיפות בלתי רצויה ואיבוד הצביון כעיר קטנה טובלת בירק. במטרה למנוע זאת, הכין אדריכל־העיר יוסף קולודני ב-1976 תוכנית מתאר מקומית שבה נעשה מאמץ להפריד בין הולכי הרגל לכלי הרכב באמצעות רשת של גנים; חלוקת העיר לרבעים; הטלת הגבלה על מספר הדירות לדונם; מעבר לבנייה מדורגת, בעלת גגות רעפים. כל זה במטרה מוצהרת שבשנת 2000 לא יעלה מספר תושביה של העיר על 85,000.

במסגרת התוכנית המכונה "התוכנית הרביעית" (שכן הייתה הפעם הרביעית בה הוכנה תוכנית מתאר לכפר־סבא), נבנה מרכז עירוני חדש בין הרחובות ארבל וכצנלסון שכלל את היכל התרבות ומרכז עסקים וביניהם חיברה ככר העיר. מרכז שני המיועד לחינוך וספורט הוקם לאורך רחוב בן יהודה וכלל את קריית החינוך, אולמות ספורט, מגרשי אתלטיקה והאצטדיון העירוני. החלטות נוספות שהתקבלו במסגרת התוכנית היו שבמרפסות הפתוחות של דירות המגורים ("מרפסות שמש") יהיו אדניות בנויות לפרחים ובבניינים המשלבים מגורים ומסחר חויבו הקבלנים לבנות אכסדרה עם קשתות לפני החנויות להגנה מפני גשם ושמש. דגש מיוחד הושם על הגנים הציבוריים. במסגרת התוכנית הופקעו שטחים והוקמה רשת נרחבת של גנים שנועדו להפריד בין הולכי הרגל לתחבורה. ניתן כיום לחצות את כפר־סבא בהליכה מצפון לדרום וממזרח למערב בכמה מסלולים בהם עוברים בגנים, פינות חמד ומגרשי שעשועים כשמדי פעם יש לחצות רחובות לרוחבם בלבד. על תכנון מחדש זה של העיר זכה קולודני בפרס רכטר לאדריכלות בשנת 1984.

הקירבה לעיר הערבית השכנה קלקיליה השפיעה על כפר־סבא לטוב ולרע. במשך שנים היו תושבי כפר־סבא נוהגים לבצע את קניותיהם בקלקיליה, מנהג שפסק עם פרוץ האינתיפאדה ב־1987, ומאז אין קשר בין שתי הערים. במלחמת המפרץ הייתה לקירבה זו השפעה חיובית - בניגוד למקומות אחרים, רוב תושבי כפר־סבא לא נטשו את העיר בשל האמונה כי העיראקים לא יכוונו טילים למקום כה קרוב לאוכלוסייה ערבית. לעומת זאת, באינתיפאדת אל אקצה, סבלה כפר־סבא מפיגועי התאבדות שבהם נרצחו חמישה תושבים.